סערת איחוד מפלגות הימין המפוצלות יותר מאי פעם הביאה את כלי התקשורת השונים להעלות בזה אחר זה פרשנים מהמגזר. עיתונאים שומרי שבת, כמו גם אישי ציבור במיל', נדרשו לסוגיות הבגידה הפוליטית של רפי פרץ באיתמר בן-גביר מחד ובמוטי יוגב מאידך; הזיגזוג של בנט, של סילמן, של סמוטריץ' – ואפילו של יוגב. מי ערק (או ניסה לערוק) לימין החדש רגע לפני האיחוד, מי הושלך לעשירייה השנייה ומי גילה שהוא נשאר בחוץ רק כשעמד פיזית מול דלת שננעלה בפניו. מה שהתחיל כמשחק סודוקו מורכב אבל מתוחכם התפתח לטרפת "חבילה הגיעה" שמביאה אותך לקו הסיום מותש ומתוסכל.
חלק מעיתונאי המגזר נסחפו להרכנת ראש נבוכה בואכה החבאת הכיפה, אחרים הסתפקו בתחושת קבס קצת יותר פרופורציונלית. מולם עמדה שורה ארוכה של מגישי תוכניות שקצת שכחו את מקומם של המרואיינים. שוב ושוב הותקפו פרשנים שונים על עצם החבירה לכתחילה ליו"ר עוצמה, על החיבור עם סמוטריץ' המוקצה בזכות עצמו ועוד ועוד. כמו בהזדמנויות קודמות, גם הפעם נדמה שמישהו התבלבל שם מאחורי המיקרופונים בין עיתונאים שבמקרה גם חולקים תפיסת עולם עם חלק מנציגי הציבור הדתי-לאומי לבין נבחרי הציבור עצמם. הרי לא יעלה על הדעת להעלות עיתונאי ערבי-ישראלי לפינת פרשנות ולתקוף אותו על עמדותיה של גברת בל"ד הראשונה ותומכת הטרור. גם פרשן מצביע העבודה לא יותקף נוכח החבירה למרצ כאילו הוא זה שקיבל את ההחלטה ויידרש להתנצל עליה. הפרשן הדתי-לאומי, לעומת זאת, מוזמן לפרשן את תלאות ימינה ומוצא עצמו מותקף כאילו הוא קיבל את ההחלטות והוא חתום על הביזיונות.
פינת הפרשנות בתוכניות רדיו וטלוויזיה שונות הפכה השבוע לקרב מגע בלתי נעים בין בעלי תוכניות למסבירנים, כשהאחרונים נלחמים על זכותם לתאר את האירועים ממעוף הציפור, ונדרשים במקום זה להפעיל מנגנוני דוברות מטעם. אז זהו, מראיינים יקרים, אנשי התקשורת הימניים הם בהחלט בעלי דעה מוצקה ומנומקת, ויש להם מה לומר ממש כמו לאנשי תקשורת אחרים. אבל הם בשום אופן לא דוברי מפלגה ולא הפוליטיקאים שלה. ממש כמו אנשי תקשורת מהמחנה הקוטבי.
