כיצד נקראת הפעולה של קטיף התאנים? רגע, לפני שתענו, שאלה חשובה יותר: כמה פעמים נתקלתם בחידת הטריוויה הזו? אני פגשתי אותה עד היום, נאמר, חמישים פעם. ב-49 האחרונות גם ידעתי את התשובה: ארִיָה. תאנים אוֹרים. וכעת עוד שאלה: כמה פעמים לאורך השנים האלה יצא לי לֶארות, לפגוש מישהו שאָרָה, או לשלב בדרך כלשהי את השורש אר"ה בשיחת חולין? אפס בדיוק. הפעולה היחידה שקשורה בתאנים ומוכרת לי מקרוב נקראת בשפתי הלא-מתוחכמת "להפריד ולבדוק שאין תולעים". אם גם לפרוצדורה הזו יש מילה בעברית, אני מעדיף לא להכיר אותה.
הידיעה ש"אריָה" אינה רק דמות ממשחקי הכס אלא גם פרקטיקה חקלאית, לא באמת הופכת את העברית שבפינו למשובחת יותר. היא רק עוד פריט ידע לאפסון, מין אגרטל שמונח בארון, ואחת לשנה מוציאים אותו, מנגבים ממנו אבק, נזכרים בדודה הקשישה והלא-ממש-איתנו שהעניקה לנו אותו בחתונה, ומחזירים למקום. אבל איכשהו, הזוטות האלה הפכו לחלק ממדד העברית הלאומי. לפעמים נדמה שהאקדמיה ללשון העברית, שמניעה מיזמים נחמדים כדי להנגיש לציבור את עצמה ואת מכמני השפה, לא לגמרי מבדילה בין עיקר לטפל (גם אם היא מבדילה היטב בין טפל לתפל). בהתלהבות זהה היא מנחילה לנו את כללי הפיסוק והאיות הבסיסיים – ואת הפינות הנידחות של המילון, שלא יהפכו לעולם לחלק מחיינו.
בשבוע שעבר, לרגל יום השפה העברית, הוכרז למשל על שיתוף פעולה בין האקדמיה לבין הספארי. המרכז הזואולוגי אשר ברמת-גן פנה לקהל בבקשה לעזרה במציאת שמות עבריים לארבע חיות – למור, מנדריל, טפיר ואילנד. כדי לסייע בהתאמת השם לנושאו, הספארי אף פירט את תכונותיהן של הארבע: הראשונה נחשבת בתרבויות מסוימות לרוח רפאים שצצה ונעלמת בדממה, לשנייה יש צבעוניות שמושכת תשומת לב, השלישית מתאפיינת בעור עבה ונטייה להתפלש בבוץ, הרביעית היא סתם עוד אייל משעמם. כינוי לכל אחד מבעלי החיים האלה עוד לא מצאתי, אבל לשילוב של ארבעתם יחד הייתי מציע את השם העברי "הקוקפיט". מכל מקום, קשה למצוא טעם אמיתי לקול-קורא הזה, מלבד קידום עצמי של האקדמיה ושל הספארי (שלא טרח, לרגל יום השפה, לחפש גם שם עברי לעצמו. אולי "שפה-רי"?). אם הצלחנו לנהל עד היום את שגרת יומנו בלי לדעת שכמה מהחיות האלה בכלל מתהלכות על פני הכדור, השפה שלנו לא תתגוון כששם חדש יתנוסס ליד כלוב בודד, מעל התחינה לא לזרוק פנימה שקיות חטיפים.
את אופקינו העבריים מנסה האקדמיה להרחיב גם באמצעות קרטוני החלב, שעליהם מודפסים לפעמים ה"תחדישים" שלה לצד רענון ידע בסיסי. בזכות כוס הקפה ששתיתי בזמן כתיבת שורות אלה, למדתי שאת הגבינה – תאמינו או לא – מְגַבְּנִים. בפעם הבאה שיצא לכם לתלות בחצרכם שקי חלב מטפטפים, דעו כי ברגע זה אתם עוסקים בגיבון. בעודי מקציף את הקצף ושולק את השלוק הראשון, ניסיתי להיזכר אם גבינות ותאנים הולכות יחד גם בספרי המתכונים, או רק במילון הפעולות הבלתי שימושיות. אגב כך תהיתי אם באקדמיה זוכרים שעל קרטוני החלב נהוג היה להדפיס את תמונותיהם של ילדים אבודים שהמשטרה נואשה מלאתר, והייתכן שזהו, לשיטת הלשונאים, גם מצבה של שפתנו.
אפשר לחזל"ש את הדאגה הכנה לשלומה של העברית, או לפחות להנמיך את הנהי הקבוע על ההידלדלות שלה. השפה חיה ונושמת במילותיה השימושיות, הבנאליות ביותר, שנהגות כלאחר פה, ולא באבני החן הנדירות שלה שנשמרות בכספת. והישראלים דוברים ואוהבים אותה. את ההמחשה הטובה ביותר לכך קיבלנו כשהבמאי קוונטין טרנטינו, בקבלו את פרס גלובוס הזהב, אמר בעברית שתי מילים בסיסיות ביותר: "תודה, גברת". איזו התמוגגות פרחה כאן. לא היו ימים טובים לישראל כהיו ימים בהוליווד. ה"תודה, גברת" הזה סיפק לנו באיחור את הגאווה שלא יכולנו להתפנות אליה ב"שלום, חבר". נחת רוח כמו זו שהתפרצה כאן, יכולה להתקיים רק בציבור שמעריץ את שפתו הלאומית. אבל אל תנסו לשכנע בכך את אנשי האקדמיה: הם יתכנסו לישיבה מודאגת ומיד יכריזו על מבצע למציאת תחליף עברי לשם טרנטינו.
