אחד העיוותים הגדולים של המשק החקלאי בישראל מסתתר מאחורי כינוי שלא אומר הרבה לרובנו: "מועצות הייצור החקלאיות". אלה גופים שההצדקות לקיומם חלפו זה מכבר, אבל מצליחים לשמר את כוחם בחסות חקיקה שאבד עליה הכלח, ובסיועם של בעלי אינטרסים שמגוננים עליהם. מעשיהם מביאים לכך שהחקלאים מקבלים פירורים תמורת יבולם, והצרכנים משלמים מחירים מופרזים, ובתווך – המשווקים, הלובי החקלאי ועובדי מועצות הייצור החקלאיות עצמן גוזרים יופי של קופון.
ראשיתן של המועצות האלו בהתארגנויות מרצון של חקלאים לפני קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה. החקלאות הישראלית והכלכלה עשו אז את צעדיהן הראשונים, והחקלאים ביקשו למנוע תחרות פנימית ביניהם ולהבטיח את שרידותם. אלא שעם השנים בחרה הממשלה לזנוח את המודל ההתנדבותי הראשוני ולהמירו במודל כופה. תכליתו העיקרית היא תכנון של המשק החקלאי בידי השלטון המרכזי, בעיקר באמצעות קביעת מכסות ייצור לחקלאים והטלת מכסי יבוא, כדי לנסות לשמור על החקלאים מפני תחרות והורדת מחירים, ולהבטיח חקלאות בת־קיימא.
משנות התשעים הלכה החקלאות והתבססה, והשווקים נפתחו מעט ליבוא תוצרת מחו"ל. לכן גם חל פיחות משמעותי במשטר התכנון החקלאי. ברוב הענפים בוטלו מכסות הייצור, וחלק מסמכויותיהן של חלק ממועצות הייצור נחלשו. אך מועצות הלול והחלב מצליחות באורח פלא, גם אחרי עשרות שנים, לשמור בקנאות על כוחן. אף שתפקידן ההיסטורי חלף עבר, הן עדיין נאחזות בקרנות המזבח כדי להגן על הקרטל של משטרי המכסות. תחרות הס מלהזכיר, חופש העיסוק לא בבית ספרן, והתוצאה מורגשת בכיס של כולנו.
מנגד, סמכויות מועצת הצמחים הצטמצמו מאוד. הן עדיין קיימות בתחום הדברת המזיקים, ביטוח החקלאים מנזקי הטבע, הערכת מחירי הגידולים וקידום המחקר. גם אלו פעולות שקשה להבין מדוע יש בהן כדי להצדיק את קיומה של מועצה כופה. הפעילות אמנם דלה להכעיס, אבל ההיטלים שהחקלאים נדרשים לשלם מגיעים לטענתם כמעט לכדי הכנסה של כחודש אחד בשנה לכל חקלאי, עול כבד עד בלתי אפשרי.
ועדות ציבוריות הבהירו חד־משמעית את חוסר נחיצותה ואת פגיעתה של מועצת הצמחים. עוד ב־1990 קבעה ועדת צידון שיש לבטל את המעמד הסטטוטורי של המועצה, והמליצה כי ההתארגנות תהיה על בסיס התנדבותי. גם ועדת שאלתיאלי, שהוקמה ב־2006, מצאה כי מועצת הצמחים פעלה באורח לא תקין וקבעה שאין להתעלם "משוועת המגדלים, שנצטרפה לתמונה המצטיירת בדבר חוסר יעילות של המועצה". אולם דו"חות ומסקנות לחוד ומציאות לחוד.
בשנים האחרונות מרדו מקצת מהחקלאים וסירבו לשלם את היטלי מועצת הצמחים, אבל המועצה בינתיים שורדת. גם מחאתם החריפה של הלולנים נגד מועצת הלול נותרה בלי מענה. עסקני המועצות ומקורביהם, המשפיעים מאוד על המערכת הפוליטית, דואגים בנחישות לקיבוע ההסדר הישן.
היינו מצפים לכל הפחות למסמך מדיניות או ניתוח כלכלי סדור שילווה את המדיניות האנכרוניסטית של הטלת המכסות והפגיעה בחופש העיסוק, מניעת התחרות בין המשווקים והמחירים הגבוהים לצרכן. אך אין מסמך, אין מדיניות ואין ניתוח כלכלי – רק מדיניות שכבר אין דומה לה במדינות מפותחות. משרד האוצר מתנגד כבר שנים, המועצה הלאומית לכלכלה ממליצה בתוקף לפתוח את השוק ולבטל מכסות, ה־OECD מבקר בחריפות. אך השיירה עוברת.
אם תהיתם היכן משרד החקלאות בכל הכאוס הזה, דומה שפקידיו הפכו במהלך השנים לשלוחיו של הלוביסטים ובעלי האינטרסים הכלכליים, בלי לזכור שהלקוחות האמיתיים שלהם הם החקלאים עצמם וציבור הצרכנים.
בפתחה של 2020 הגיע הזמן להסיר את החסינות שניתנה למועצות הייצור, לבטלן כליל, ולחדול מהמדיניות המעוותת של תכנון המשק. יש לאפשר לחקלאים להתארגן, ככל שיחפצו בכך, באופן התנדבותי. חשוב שהכנסת הבאה תידרש לכך במלוא הרצינות, ותהיה נושאת הבשורה. לטובת החקלאי והצרכן כאחד.
