עוד לפני שקראנו את כל השירים, היה האיש ההוא שכתב אותם. והוא כתב אותם בדם ליבו, במיצי הקיבה, ולא ידע את הדיו הקר. האיש היה מאהב גדול של עם ישראל, של ארץ ישראל, אבל הוא והיא תעתעו בו, הוא ניסה נואשות לעשות סדר בבלגן הזה – ניסה ולא הצליח – אבל ברית כרותה לאהבה, שאין היא אובדת אף פעם.
אבל רגע, הקדמתי את המאוחר.
ביום חמישי שעבר נשאתי את ארונו של חיים גורי, קודם כול, כמכיר לו תודה. הוא היה עט לדור שהגיש לנו את המדינה הזאת בארץ הזאת, על מגש של עבודה בעמק, לחימה בנגב, ורעות עם כל רעיו לקרב – שורה ארוכה ארוכה – כי כל פלמ"חניק חמישי אל ביתו לא שב.
יש משוררים שהם פה ללוחמים, אך אינם לוחמים. גורי היה לוחם, גם בששת הימים הוא פיקד על פלוגה בירושלים, ושיריו היו מחסניות בפאוצ'ים. ובכן, במעט מן המעט שיכולתי להשיב לו תודה – אחזתי במרגלות ארונו.
עכשיו נפסע כמעט עשרים שנה, אל הסיבה השנייה. הסיבה הזאת היא כרוז על נייר עיתון – "למען ארץ ישראל השלמה" – אשר שמו של גורי חיים טבוע בו אחד לפני גלעד זרובבל, מחבר המנון הפלמ"ח, ושניים לפני גרינברג אורי צבי, המקטרג ומאמין. הקשבתי לגורי כשסיפר בבית אצ"ג על החתימה הזאת. הוא היסס, אבל אלתרמן פיתה אותו. אלתרמן אמר: "אני חותם, כי מי שלא יחתום יצטרך לכתוב את התנ"ך מחדש". וגורי לא מצא אז טיעון שכנגד.
מכאן עוד שמונה שנים קדימה, אל הסיבה השלישית, אשר בנפשי הפרטית שלי היא זו שהכריעה.
פעם אחר פעם עלינו, אנשי גוש אמונים, אל הרי השומרון. פעם אחר פעם סולקנו משם בכוח הממלכה. עד הפעם ההיא, בחנוכה תשל"ו. אז היה הסכם. שלוש רגליים היו לשולחן ההוא – הממשלה, המתווך, והמתנחלים בהר. המתווך היה גורי. שתי רגליים נשברו, הכו על חטא ההסכם ההוא, ונותר השולחן לעמוד רק על רגל אחת, ובנס היה עומד. עליי להסביר אפוא מדוע אני "סופר" זכות לחיים גורי, אשר תיווכו אפשר – ברגע קריטי – את פריצת הדרך לשומרון, על אף שחזר בו אחר כך, כשכבר היה מאוחר מדי. אין לי מנוס מלהיות קצת מיסטי, ולטעון במונחי העורמה הא־לוהית, שהרי הקב"ה במאי גאון יותר מכל המשחקים לפניו, איתו או נגדו.
ובכן, בשעה שבה נערכו הכוחות – אלה מסיטרא דימינא להיאחז בחורבה העות'מאנית של תחנת הרכבת, ואלה מסטרא דשמאלא כדי להפיץ אותם משם לכל רוח – בחר הקב"ה מכולם דווקא את גורי כדי שיעמוד באמצע, שיושיט לזה את ימינו ולזה את שמאלו. ואם הוא יתברך בחר באיש הזה כדי לפעול בקו האמצע, ופעולתו הצליחה, מה לנו כי ניתפס לקטנות ונתחשבן מה אמר האיש במאוחר, מחוץ לבית הדין? הרי כבר נשמעה קרן בקדום, ונגמר הדין לחיים, וברוך הוא ואמת דינו.
בשנים שתבואנה המשיך חיים וכאב, המשיך וכתב, ובמידה רבה – הלכה למעשה, מבחינתו – גם הלך ורחק אל זרועות השמאל. אבל ככל שאוכל לשפוט, הוא לא התמסר לגמרי אל סיטרא דשמאלא. אהבתו הישנה אל העם והארץ לא כבתה מעולם, היא רק נאחזה בסבך.
את "מלחמת האזרחים" הוא הסניף ושאף אל תוכו, וכתב: "אני מלחמת אזרחים / ומחציתי יורה את אחרוניה / אל קירות המנוצחים / בית דין שדה העובד במשמרות / ושם אורות לא דועכים. / ושם הצודקים יורים ביתר הצודקים". משמע כי גם הירויים, הדחויים, גם להם אחיזה בחיים, גם להם שמורה אהבתו עם תסכולו, ותרמיליו ריקים, ורק ספקו הולך ומתמלא.
אני שייך לפרימיטיביים הסבורים שעם עלות נשמת אדם אל רום האינסוף במנהרת האור, נגלית לו גם האמת בהאי עלמא המוגבל בלבטיו, האמת שבין טרשי הארץ הזאת ומטעיה, עמקיה והריה, זאת אשר עזב אותה עכשיו.
אני יודע, אילו חי חיים היה נושף עליי עכשיו בבוז מעשן מקטרתו, כשם שבז לי כשניסיתי לקשור קשר בין ציונות למקדש. אבל חיים חי עכשיו חיים חדשים. ראשי התיבות בסיפורי חסידים קושרים בין עבר חתוך בקצבה לבין עתיד לאין קץ, המתברכים גם שניהם עת נסתם הגולָל: זלל"ה, זכרו לברכה לחיי העולם.
