הבחירות שהתקיימו בשנת 2006 היו הבחירות הראשונות בהן הייתי מעורב. זכות בחירה עדיין לא הייתה לי, אבל מודעות פוליטית כלשהי ורצון להשפיע, דווקא כן. נדרשתי לבחור באיזו מפלגה לתמוך וכנער דתי-לאומי, ברירת המחדל שלי הייתה להתנדב במפד"ל. ובכל זאת, לברירת המחדל נלוותה גם גאווה גדולה. באותה תקופה הודיעו כמה ארגונים המייצגים בעלי מוגבלויות על תמיכתם במפלגת העבודה. זמן קצר לאחר מכן, הודיעו כמה ארגונים אחרים המייצגים בעלי מוגבלויות על תמיכתם ברשימת המפד"ל-האיחוד הלאומי והקמת "מטה הנכים" למען המפלגה.
שלמה (מומו) נקווה, יו"ר ארגון נכי ישראל, אמר אז כי "החלטנו להחזיר כתף לזבולון אורלב ושאול יהלום שנלחמו לקידום זכויות הנכים". הוא ציין במיוחד את פועלו של שאול יהלום, שהיה אחד ממובילי חוק הנגישות וחוק שוויון ההזדמנויות.
המפד"ל הייתה כבר אז מפלגת ימין מדיני מובהק, אך בכל הנוגע לעניינים החברתיים הכלכליים היא הייתה ממובילות התפיסה שדגלה בערבות הדדית ובתמיכת המדינה בחלשים ובמעמד הביניים. התיקים הקבועים שביקשה וקיבלה המפלגה, בהתאם כמובן לכוחה הפוליטי, היו תיקי החינוך והרווחה.
שלוש שנים מאוחר יותר קיבלתי כבר את זכות ההצבעה, ובפעם הראשונה הצבעתי בהתרגשות לאותה מפד"ל, שהפכה בינתיים ל"בית היהודי". ברשימה כיכב הרכש החדש אורי אורבך ז"ל, איש התקשורת שעבר לצד השני וקפץ למים הפוליטיים. אורבך, שאין צורך לפרט על מידת ימניותו ועל החלק החשוב שלקח במפעל ההתנחלויות, היה ידוע בגישתו החברתית. בכנסת כיהן כיו"ר "השדולה החברתית" וכשהוצע לו להתמנות לשר, ביקש להקים את "המשרד לאזרחים ותיקים".
כשהחוק שיזם וכלל את העלאת קצבת השלמת הכנסה לקשישים שחיים מתחת לקו העוני עבר, כתב בדף הפייסבוק שלו: "זהו ההישג החברתי הגדול ביותר בספר התקציב… המלחמה בעוני היא מלחמה של כל החברה הישראלית ואני שמח שנמצאו הדרך והמשאבים כדי לצמצם במעט את העוני, בעיקר בקרב הקשישים".
שש שנים בלבד עבורו מאז אותו פוסט, ונדמה שהעולם התהפך. נפתלי בנט, שאותו הביא אורבך למפלגה, שינה לגמרי את עורה והפך אותה למפלגה אנטי סוציאלית באופן מובהק. המפלגה החדשה שהקים מאוחר יותר, "הימין החדש", מקדמת מדיניות ניאו ליברלית קיצונית ועסוקה במאבק מתמיד במערכת הרווחה.
וזה לא רק הם. דו"ח העוני שפורסם לאחרונה הביא איתו גל של כותבים ומאמרים מתוך הציונות הדתית שמנסים למצוא דפי בדו"ח ולהסביר עד כמה הוא לא משקף את המציאות ועד כמה המצב טוב ואין בישראל כמות משמעותית של עניים. העיתונות הדתית, האתרים הדתיים ועלוני השבת מלאים במאמרים וכתבות שתומכים בצמצום ואף חיסול מדינת הרווחה ומזלזלים בבוז בכל מי שקורא לפעילות הפוכה.
מותר כמובן להחזיק באיזו עמדה שרוצים, בכל תחום שהוא (עם מגבלות מסוימות) אבל כדאי וראוי שגם קולם של אלה שתומכים בדעות הפוכות ישמע ברמה ויקבל ביטוי משמעותי. זמן כל כך קצר עבר מהאירועים שתיארתי, שקשה להאמין שהציונות הדתית עברה בו תהליך שינוי כל כך משמעותי. מהיכרותי האישית, וגם מסקרים שמתפרסמים בנושא, ישנם דתיים רבים שדעתם לא נוחה מהמצב הזה. ובכל זאת, נדמה שקולם כמעט ונדם, והוויכוח היחיד שנשאר הוא בתחומים (החשובים כשלעצמם) של הדת והמדינה.
אולי עכשיו, בשעת המבוכה הפוליטית של הציונות הדתית, ישמע מחדש הקול של אלה הרואים במדינת ישראל מפעל גדול ונפלא של צדק וצדקה, המבינים עד כמה משמעותית היא ועד כמה יכולה להיות משמעותית תמיכתה של המדינה במפעלי בריאות, חינוך ורווחה. אלה שגאים על המפעל הנפלא שבנו כאן מקימי המדינה ומקוממיה, רבים מהם בני המגזר הדתי, שבנו כאן מדינת רווחה לתפארת, ולא היו מדמיינים שממשיכיהם הם אלו שיביאו לחיסולה.
הכותב הינו מנהל התוכן והדיגיטל של קרן ברל כצנלסון
