במפלגת העבודה אין חדש. הצלילה בסקרים הביאה חברים בסיעה לבדוק אפשרות להדחת היו"ר החדש אבי גבאי, שנבחר רק לפני חצי שנה, באמצעות פילוג הסיעה בכנסת. אולם לפני שממהרים להחליף את הראש, כדאי אולי לבדוק את הסיבה האמיתית לכישלונות החוזרים ונשנים של מפלגת העבודה במבחן הבוחר הישראלי.
כישלונה של המפלגה להתאושש בשנים האחרונות קשור בעיקר לזיהויה עם הסכם אוסלו, שהביא לרמאללה את מנהיגות אש"ף. הבעיה היא "הפרטנר" שהיא מזוהה איתו, לפחות בעיני הבוחר הישראלי. הפרטנר הזה ממשיך לאכזב, כפי שקרה לאחרונה בנאום ה"יחרב ביתכ" של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן.
בעשרים השנים האחרונות החליפה המפלגה שמונה יושבי ראש. גם בחירת היו"ר הנוכחי, שהגיע מחוץ למפלגה, מבטאת את הדיסאוריינטציה של המפלגה. בחינה קצרה של שתי התקופות מאז 1977 תוכיח את השיבוש בחשיבה של התנועה.
הגישה המקובלת של מומחי הפוליטיקה הישראלית היא שהמהפך של 1977 הוא נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. מבט מדוקדק יראה שהמהפך האמיתי מבחינת תנועת העבודה התחולל 20 שנה אחר כך. מ־1977 עד 1996 היו למפלגת העבודה שני מנהיגים, שמעון פרס ויצחק רבין. בתקופה הזו הם הצליחו לזכות בשני ניצחונות אלקטורליים, ב־1984 וב־1992. בבחירות 1981 הפער בין בגין לפרס היה עשרת אלפים קולות בלבד, ובבחירות 1988 הפער לטובת הליכוד בראשות יצחק שמיר מול המערך בראשות שמעון פרס היה מנדט אחד.
המשתנה החשוב ביותר בתקופה שלאחר המהפך הוא שמפלגת העבודה לא ראתה באש"ף פרטנר. השותפה לחלוקת ארץ ישראל הייתה הממלכה ההאשמית, והמפה המוצעת התבססה על "תוכנית אלון", שחייבה שליטה ישראלית בבקעה ובאזורים ללא התיישבות ערבית צפופה. המושג "מדינה פלסטינית" לא היה מקובל על ראשי העבודה. למעשה, החלוקה לאזורים B,A ו-C שיצחק רבין הסכים עליה באוסלו ב' עדיין ביטאה את תפיסת העולם הזו.
אולם הבאת אש"ף לרמאללה והוויתור על יריחו, שהייתה אמורה לקשר בין "הגדה המערבית" לרבת־עמון, שיקפו שניהם אוריינטציה חדשה בתנועת העבודה: חלוקת ארץ ישראל בין ישראל לפלסטינים.
השפעתה של החלפת הפרטנר התגלמה באופן חד ביותר בעלייתו ונפילתו של אהוד ברק. ב־1999 גבר ברק על בנימין נתניהו בפער חסר תקדים של 12 אחוז. בתוך שנתיים, עקב כישלון השיחות בין ברק לערפאת בקמפ דיוויד ופריצת אינתיפאדת 2000, נאלץ ברק ללכת לבחירות והובס בידי אריאל שרון, שנחשב למוקצה מאז שנאלץ להתפטר ב־1983 מתפקיד שר הביטחון, עקב המלצות ועדת כהן.
חזון שתי המדינות של הסכם אוסלו, שהפך למעין קונצנזוס בינלאומי לפתרון הסכסוך, לא הועיל לשום מפלגה מבחינת הבוחר הישראלי. הפרטנר הפלסטיני דחה את ההצעות המרחיקות לכת של ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובכך הוכיח את סרבנותו לפשרה טריטוריאלית. הדחייה של ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית וחוסר ההתקדמות במשך שמונה שנות ממשל אובמה, הנוח ביותר לרשות הפלסטינית בזירה האמריקנית, השאירו את תומכי האוריינטציה הפלסטינית ללא לגיטימציה בזירה הפנימית של ישראל. גם ההליכה המשותפת עם שאריות קדימה ב־2015 לא החזירה את תנועת העבודה לשלטון.
המסקנה היא שבמקום להחליף מנהיגים, על מפלגת העבודה להפנים שאין שותף לשלום בצד הפלסטיני.
