הפילוסוף רוג'ר סקרוטון, שנפטר החודש, הפך מפרוגרסיבי לשמרן בעקבות מהומות הסטודנטים בשנות השישים. הוא סיפר שכאשר התחיל ללמד באוניברסיטה גילה שבקמפוס יש רק שני שמרנים: הוא ואחת העובדות בחדר האוכל, שתלתה תמונות של האפיפיור כדי לעצבן את הפרופסורים. הקריירה האקדמית של סקרוטון החלה לקרטע כשעמיתיו גילו את השקפותיו. את יצירתו האינטלקטואלית המפוארת, הכוללת יותר מחמישים ספרים, יצר תוך דילוג ממוסד למוסד ומפרנסה לפרנסה.
בכל העולם המערבי, ימניים ושמרנים נדחקים מתוך העולם האקדמי. זה בולט באופן מוקצן במדעי החברה. בשנות התשעים, מחקרים הראו שבין פרופסורים לפסיכולוגיה בארצות־הברית יש פי ארבעה אנשי שמאל מאנשי ימין. ב־2016 כבר היו 17 אנשי שמאל פרוגרסיביים על כל פרופסור שמרן אחד. פרופ' ג'ונתן היידט, איש שמאל בעצמו, טען שלחד־צדדיות הזו יש מחיר כבד: כולם חושבים אותו דבר וכותבים אותו דבר, ואין מי שיאתגר את השיח האקדמי השגור.
האם בישראל המצב שונה? מרצה למדעי החברה אמר לי שלדעתו בישראל המצב עוד יותר גרוע. ארצות־הברית היא מדינה ענקית, ולכן בין אלפי המוסדות האקדמיים שלה נמצאים גם כמה איים שמרניים. בישראל, כך הוא אמר, אין לנו שום מקום; כל חוקר שחושף דעות ימניות מוצא את עצמו בחוץ. סוציולוג ישראלי אמר לי פעם: "במחלקה שלי, מי שמצביע מרצ נחשב ימין קיצוני". לפני כמה שנים שמעתי רעיונות שמרניים מעניינים מסטודנט לתואר מתקדם באוניברסיטה דתית מסוימת. אמרתי לו שהוא חייב לכתוב על זה. הוא התחלחל. "אם ידעו בפקולטה מה אני באמת חושב", אמר, "אני לא אקבל כאן תואר". כשאני כותב על הנושא הזה, פרופסורים כותבים לי במייל כמה אני צודק, אבל שבשום אופן לא אפרסם את שמם.
יש היום בישראל תסיסה אינטלקטואלית מרשימה של הימין השמרני. כשאני מבקר במשרדי קרן תקווה, שבה אני עובד, או בפורום קהלת, שאני סתם מחפש תירוצים לבקר בו, אני תמיד נפעם לראות את האנרגיות שמפעפעות במקומות הללו: תמיד אני מוצא כמה סטודנטים באמצע סמינר רעיוני, וכמה כותבים שעומדים ומתווכחים במסדרון, ואיזה בעל חלומות שבא לשכנע במיזם הרעיוני החדש שלו, ושלושה אחרים יבואו בשעה הבאה. אלפי החברים בפורום קפה שפירא שכרו דירה ברמת־גן, שיפצו אותה במו ידיהם, ומקיימים שם בכל יום הרצאות וסדנאות שמאתגרות את התקינות הפוליטית. כל המשרדים הללו צנועים מאוד בהשוואה להיכלי השיש של המכונים הפרוגרסיביים, אך לרעיונות לא אכפת מגודל החדר.
העוצמה המתחדשת הזו באה לידי ביטוי גם בכתב: בפרסומי פורום קהלת, בכתב העת "השילוח", בהוצאת שלם, בספריית שיבולת, ולפעמים גם בעיתון הזה. את הרעיונות הלאומיים בספרו החדש והמצוין של ד"ר אסף מלאך, "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים", לא קל למצוא באקדמיה הקונבנציונלית. מלאך עומד בראש "המכללה למדינאות", גוף חוץ־אקדמי שמנסה להשלים את מה שחסר באוניברסיטאות.
באמריקה, חברה פרטית בשם "השיעורים הגדולים" (The Great Courses) מציעה מבחר קורסים מקוונים ברמה אקדמית ובנושאים מגוונים. הקורסים מתמקדים בדרך כלל ביצירות הקלאסיות של התרבות והחשיבה המערבית, ואינם נוטים לעסוק ב"מדעי המרמור" ובתיאוריות ניאו־מרקסיסטיות. לא בטוח שהנטייה השמרנית הזו קשורה באידיאולוגיה. זו חברה פרטית, והיא מעניקה לאנשים מה שהם באמת רוצים ללמוד. החברה מציעה כ־700 קורסים שונים, ובשנת 2016 לבדה הכנסותיה היו 150 מיליון דולר.
כל חוקר שחושף דעות ימניות מוצא את עצמו בחוץ. סוציולוג ישראלי אמר לי פעם: "במחלקה שלי, מי שמצביע מרצ נחשב ימין קיצוני"
כל זה טוב ויפה ומרשים, אבל גם מצער. העולם האינטלקטואלי הימני פורח מחוץ לאקדמיה, אך באוניברסיטאות יש משאבים חומריים ואינטלקטואליים שאין במקומות אחרים, וקשה למצוא להם תחליף. לפעמים קשה לי לאתר, למשל, נתונים מספריים בסיסיים על מצב המשפחה בישראל; פילוחים מגוונים ושיטתיים של נישואין, גירושין וילודה במגזרים שונים, בשלבי חיים שונים, ברמות הכנסה שונות וכן הלאה. סוציולוגים ישראלים רבים מעדיפים לעסוק בשאלות מדומיינות של שיח ושפה, דיכוי ומשטור, ולא בעובדות חברתיות פשוטות ונחוצות. קשה לפתח מחקר ענֵף בתחום מסוים כאשר המרצים והחוקרים, כתבי העת וההוצאות האקדמיות, כולם מעקמים מולו את האף.
למדתי באוניברסיטה הרבה דברים טובים. אני מאמין שהמוסדות האקדמיים יכולים להיות מקור של חוכמה ודעת, של רעיונות חדשים המתלפפים סביב ערכים נצחיים. אך רבים מדי מרגישים שהאוניברסיטאות שלנו אינן ממלאות היום כראוי את התפקיד הזה. אין בהן חופש ביטוי אמיתי, ולכן הפולמוסים הרעיוניים החשובים מתנהלים מחוץ להן. כמו פרחים שנקברו מתחת לסלע, ניצנים ירוקים עקשניים מתעקשים לצוץ בפינות לא צפויות. הלוואי שאפשר היה לגלגל את הסלע, כך שיוכלו לפרוח בלי להתאמץ כל כך.
