אחד הוויכוחים הגדולים בין ימין ושמאל נוגע להיסטוריה החדשה של עזה. הימין טוען כי התנתקות מיהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית תוביל לאותו מצב. חמאס ישתלט על השטח, ואחת לכמה שנים ניאלץ לצאת למלחמות בעקבות ירי טילים ופעולות טרור. הימין צודק. יש מצב כזה. ישראל תיסוג ואולי יהיו רקטות, אבל הסדר כזה עדיף על האלטרנטיבה היחידה המתבססת היום: ערבוב אוכלוסיות ומלחמת נצח, שגובה קורבנות יקרים ומחזות קורעי לב בכל יום בשערי ההתנחלויות ועימותים קשים בערים הפלסטיניות ובמחנות הפליטים.
השבוע סיימתי לקרוא את הספר החדש של ד"ר רוני שקד, 'מאחורי הכאפייה'. שקד חוקר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ואת החברה הפלסטינית כבר חמישים שנה כאיש שב"כ, עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' ואיש מכון טרומן באוניברסיטה העברית. שקד מדבר בספרו על מעגל דמים שאין ממנו מוצא כבר יותר ממאה שנה. האתוס הפלסטיני, תחושת הקורבן ושאיפות הנקם מזינים את הסכסוך. הסכסוך מתדלק את האתוס והנרטיב שעוברים מדור לדור, גם באמצעות נאומים כמו האחרון של אבו־מאזן. המעגל האלים הזה לא נפרץ מעולם, ושקד לא רואה פריצת דרך גם בעתיד.
גם פתרון שתי המדינות לא מעשי, משום שהפלסטינים שבויים באתוס שלהם סביב הנכבה, זכות השיבה וירושלים. ישראל תורמת מצדה להכשלת הפתרון בעיקר באמצעות 450 אלף המתנחלים שהזרימה לשטחים, מלבד מזרח ירושלים. שקד טבע את המונח "מדינה דו־לאומית בכפייה". המדינה הזו, שנוצרת בשטח דה־פקטו בניגוד לרצון שני הצדדים, היא "מתכון להמשך השנאה, האיבה והאלימות והמשך הסכסוך באופיו הבלתי נשלט", כדברי שקד.
למרבה הפרדוקס, האיש החשוב היחידי בימין שמבין את הסכנה הדו־לאומית הגדולה ועדיין מנסה למנוע אותה הוא בנימין נתניהו. ביום ראשון הייתה אמורה לעלות בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק לסיפוח מרחבי ההתנחלות ביהודה ושומרון, ברוח ההחלטה שקיבל לאחרונה מרכז הליכוד. על ראש הממשלה והשרים הופעל בשבועות האחרונים לחץ עצום מהשטח להכין את החוק לקריאה טרומית בכנסת. ראש הממשלה כבר בישיבת ראשי המפלגות דאג שההצעה כלל לא תעלה לדיון בוועדה כדי שהוא "יוכל לתאם מהלכים כאלו עם האמריקאים". היום כשהוא רק דיבר על כך בסיעת הליכוד, זה הסתיים בעימות עם הבית הלבן.
אי בודד
הויכוח בין שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר התחבורה והמודיעין ישראל כץ על גורלה של עזה הוא אישי, אבל גם מהותי. ליברמן לא רוצה להעביר לעזה כסף או אספקה שוטפת של מוצרי מזון ובנייה, שמעשירים את ראשי חמאס ברצועה ומשמשים למנהרות טרור. כץ לא רוצה להעביר כסף ישראלי, אבל מוכן לגייס את העולם כדי להעניק לפלסטינים מימון בינלאומי ולבנות להם אי מלאכותי. ליברמן חושב שאי מהסוג הזה הוא פרס לטרור ותשתית פעולה נוספת למחבלים. כץ טוען כי האי יסמן את תחילת ההיפרדות שלנו מעזה, ישחרר אותנו מהאחיזה שם ויעניק תקווה מסוימת לפלסטינים.
בוויכוח הזה כץ צודק, ותכף נסביר למה. בינתיים שר הביטחון החל לקלל ולגדף את כץ, וטען שהוא פוליטיקאי מתוסכל שרוצה להיות ראש הממשלה ולכן דוחף את אפו לענייני הביטחון שזרים לו. כץ לא הגיב, בניגוד לדרכו, אבל את הזלזול שהוא מפגין כלפי ליברמן בישיבות הקבינט קשה למשתתפים לפספס, ואולי זו הסיבה לעימות.
כץ רואה בו שר שטחי, חסר ידע וחסר סבלנות. כץ עצמו אכן עושה מאמץ מובן לתפוס מקום טוב על הדרך המדינית־ביטחונית, שתוביל אותו לראשות הממשלה. בנימין נתניהו לימד אותו ואת האחרים שזו "השדרה המרכזית" שמובילה לקריית הממשלה, וכל מי שעוסק בתחומים אחרים (כלכלה, חברה, יחסי דת ומדינה) פונה לסמטאות צדדיות.
אגב, מי שמכיר טוב את כץ וליברמן יכול לסובב את שעון הזמן ארבעים שנה לאחור. בסוף שנות השבעים הנהיגו צחי הנגבי ואחריו כץ את תא הסטודנטים הימני של הליכוד, קסט"ל (קבוצת סטודנטים לאומיים), ועמדו בראש הסתדרות הסטודנטים בירושלים. ליברמן היה סטודנט ועולה חדש מקישינב. כץ, הנגבי וליברמן אהבו להתעמת עם הסטודנטים הערבים בקמפוס. ליברמן, שחשב שעמיתיו מתונים מדי, הקים תנועה קיצונית בשם מסלו"ל. באותם ימים העניק כץ לליברמן מינוי פוליטי כשומר סף במועדון הסטודנטים 'שבלול' בגבעת רם, מה שהרגיע קצת את הגזרה, אבל הבעיר את חמתם של כמה מבלים שליברמן דאג לזרוק מהמקום.
בחזרה לימינו: עזה היא מכשלה אחת גדולה, מלאת סתירות. אנחנו לא רוצים להפיל את חמאס, כי אנחנו לא רוצים באמת לחזור ולשלוט בעזה. אנחנו גם לא יודעים מה תהיה החלופה האחרת, כל עוד הרשות הפלסטינית מנועת כניסה. אנחנו רוצים שהמצב יחמיר, כי אז השלטון של חמאס ייחלש ואולי התושבים ימרדו בו. אנחנו גם לא רוצים שהמצב יחמיר מדי, כי אז לחמאס לא יהיה מה להפסיד ונגיע לסיבוב נוסף בעזה, שגם הוא הרה אסון לכולם. זו מהות האזהרה של הרמטכ"ל איזנקוט, שחושש ממשבר הומניטרי ברצועה שייפול עלינו בכל הכוח.
ישראל כץ הצליח בדבר אחד. רעיון האי, שהוא קורא לו אי־פרדות, יעלה סוף סוף לדיון בקבינט. כץ רוצה ליצור הפרדה מדינית מוחלטת מעז ולהקים גדר גבוהה בין ישראל והרצועה, בדיוק כמו קו הגבול הבינלאומי מול ירדן, סוריה או לבנון. זה היה יכול להיות פתרון מצוין. השרים בסביבת נתניהו מוכנים לחתום על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ברצועה, עם הסדרי אוטונומיה לפלסטינים ביו"ש. לפני שלושים שנה הפתיע בנימין נתניהו, הקדים את כולם ודיבר על "דומיניון עצמאי" בעזה.
זה לא יקרה, כמובן, ולכן כץ רוצה לקדם את ההפרדה בדרכים אחרות ולהפנות את השאיפה הפלסטינית למערב ולא למזרח. האי שהוא מציע, שיכלול נמל ושדה תעופה, עשוי לספק מוצא ותעסוקה למאות אלפי פלסטינים. הוא יעלה מיליארדים וספק אם יצא אל הפועל, אבל יש כאן לפחות דמיון יוצר. ליברמן לא מציע שום פתרון חוץ מאיומי סרק על איסמעיל הנייה. את החזון הוא בזבז כנראה על חברות הקש הידועות, שאותן הקים בדרכים שהדהימו את חוקרי המשטרה.
כתם הפרי
יעקב פרי בחר ללכת לפני חמש שנים ליש עתיד ולא למפלגות אחרות שרצו אותו. באותו רגע הוא שם את ראשו בידיו של יאיר לפיד, מנהיג יחיד שלא סובל הפרעות. השבוע הגיעה עת הגיליוטינה. לפיד הבין שאם פרי יישאר ביש עתיד אחרי התחקירים השונים בעובדה, להצהרות שלו נגד נתניהו לא יהיה שום ערך. "איך אתה יכול לתבוע מנתניהו להתפטר מיד כאשר אצלך יש דובר שקר לכאורה", היה לפיד נשאל ללא הרף, ולא היו עוזרים כל ההסברים על התרומה האדירה של פרי לביטחון ישראל.
לפיד הראה לפרי את הדלת, והוא יצא ממנה נגד רצונו, בודד ועצוב. איש ביש עתיד לא העז לעמוד לצדו ולהתייצב נגד לפיד. ככה זה במפלגות טוטליטריות. בליכוד אתה יכול לחטוף חקירות משטרה על שוחד ותחקירים בערוץ 2 על עיסוק בהימורים וזנות, אבל זוהי עדיין מפלגה דמוקרטית ואתה יכול להפעיל חברים ומנגנוני כוח שיגנו עליך. אצל לפיד או ליברמן אתה חבר כנסת על זמן שאול. היום אתה כאן ומחר אתה עף, בלי בג"ץ ובלי בצלם אנוש.
