אחד הסיפורים האהובים על רוג'ר סקרוטון, פילוסוף והוגה פוליטי אנגלי שהלך החודש לעולמו, היה שבאוניברסיטת לונדון, שבה היה פרופסור, היו רק שני שמרנים: הוא עצמו, ונוּנציה, מגישת הארוחות האיטלקייה בטרקלין הסגל, שהפגינה את יחסה המזלזל כלפי עמיתיו הפרוגרסיביים בכך שכיסתה את הקיר מאחוריה בתמונות של האפיפיור. "היא הייתה האדם היחיד שיכולתי באמת לדבר איתו באוניברסיטה", התוודה.
כאיש רוח משכיל ופורה, שכתב יותר מ־50 ספרים במגוון מרשים של נושאים, גילה אומץ פוליטי ניכר והגיע להישגים רבים, סקרוטון היה אמור להיות גיבור תרבות ואושיה ציבורית משפיעה. אך אליה וקוץ בה: בצרפת של שנות ה־60 התברר לו שהוא שמרן בתפיסת עולמו, ולכן הוא נאלץ לבלות את שנותיו בבידוד יחסי, תחת התקפות והכפשות משמאל שהלכו והחריפו עם השנים.
"מוסדות חברתיים נוחים יותר להרס מאשר לבנייה" – זו הייתה האמת היסודית שעמדה בלב מאבקיו האינטלקטואליים והפוליטיים של סקרוטון. מתובנה זו נובעת ההכרה שכמעט כל דבר טוב שאנו נהנים ממנו – תרבותי, פוליטי או חברתי – הוא הישג היסטורי. ההישגים הללו יכולים להיחרב בקלות על־ידי קבלת החלטות פוליטית גאוותנית, שלוקחת אותם כמובנים מאליהם. הכרת הטוב השמרנית הזאת אילצה את סקרוטון לצאת לקרב הגנה על התרבות המערבית והישגיה נגד הכוחות הפרוגרסיביים המאיימים עליהם.
ב־1980 פרסם סקרוטון ספרון בשם "משמעות השמרנות", שבו ניכר שהוא מעריך את תפיסת העולם הזאת ואף מזדהה עימה. זה היה הרגע, כתב סקרוטון – במאמרו המומלץ מאוד "מדוע נעשיתי שמרן", שפורסם באתר 'מידה' בתרגום נהדר של צור ארליך – שבו "ניתצתי את שאריות הקריירה האקדמית שלי". בריאיון לרגל צאת מהדורתו השלישית של הספר, הוא סיפר כי ההוצאה "הייתה נואשת למצוא מישהו, איפשהו, קלוש ככל שיהיה, שיגן על העמדה השמרנית". הספר נתקל באדישות מימין, אבל הצליח לאפשר לשמאל, "שרעיונותיו, רגשותיו, ועצם קיומו תלויים בעמדה של התנגדות… לשוב ולשנוא" – את סקרוטון כמובן.
עד סוף ימיו התמודד סקרוטון עם שנאה יוקדת מהשמאל, שמירר את חייו במיטב שיטות "ציד המכשפות" (כפי שכינה זאת דאגלס מאריי). גם ב־2019, אחרי שהתנדב לעמוד בראשות ועדה מייעצת לממשלה בנושאי דיור, ראיין אותו כתב פרוגרסיבי בשם ג'ורג' איטון. לקראת פרסום הריאיון בישר איטון בטוויטר שסקרוטון הביע סדרה של "הערות שערורייתיות" על יהודי הונגריה, על סינים, על מוסלמים, ועל מה לא. בתוך חמש שעות פוטר סקרוטון מתפקידו על־ידי שרים שמרנים חלשי אופי, ואיטון העלה תמונה של עצמו שותה בשקיקה שמפניה מבקבוק, בליווי הכיתוב: "התחושה כשאתה גורם לפיטוריו של רוג'ר סקרוטון הגזען וההומופוב כיועץ של הממשלה הטורית".
השערורייה האמיתית התגלתה לאחר שהקלטת הריאיון ראתה אור, והתברר שסקרוטון, כהרגלו, היה מתון, זהיר והגיוני, ללא צל של גזענות, הומופוביה, אסלאמופוביה או אנטישמיות. זו הייתה התנקשות מרושעת של הוצאה מהקשר, סילופים ושקרים.
בין מדינה לחברה
סקרוטון, כמובן, לא הופתע. בעבורו השמרנות, בעולם שאחרי המלחמה הקרה, מצאה את עצמה במאבק בשני גורמים מרכזיים: האסלאם הקיצוני ותרבות התקינות הפוליטית, שאותה תיאר כ"פיקוח חסר־הומור וחסר־מנוח על השפה, שמטרתו למנוע ממחשבות כופרות לצוץ, אלימות כלפי קטגוריות מסורתיות ודרכים טבעיות לתיאור דברים, הכחדת הזיכרון ושיטור נמרץ של העבר". "מי שמפנה אצבע לתופעות הללו", כתב בספרו 'שמרנות: הזמנה למסורת גדולה', זוכה "לדמוניזציה כמייצג של אחד מה'פוביות' או ה'איזמים' האסורים בימינו – גזענות, סקסיזם, הומופוביה, טרנספוביה, אסלאמופוביה וכו'. בחברה שמוקדשת להכלה, ה'פוביה' היחידה המותרת היא זו שמופנית כלפי שמרנים".
סקרוטון היה שמרן מודרני. שמרנים אינם מתנגדים לכל שינוי, אמר. "אנו חייבים להסתגל, אבל אנו מסתגלים לשינוי בשם ההמשכיות, כדי לשמר את מי שאנחנו ואת מה שיש לנו". ביטולן של קטגוריות מובנות מאליהן בחיינו ובמסורותינו, כמו משפחה, אמת, לאום, תרבות, דת או יופי, מחולל הרס חברתי במוסדות הבסיסיים ביותר שבהם תלוי תפקודה של חברה, ולכן סופו כאוס או טוטליטריות.
לפני ארבע שנים קיבל סקרוטון, שהגיע מרקע דל ושגרתי, תואר אצולה, והפך ל"סר רוג'ר סקרוטון". זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, ואולי אפילו שמרני מדי
כדי להישמר מסכנה זו, ביקש סקרוטון להבחין היטב בין המדינה לחברה, ולהותיר לחברה את החופש להתנהל בדרכה. "בעבור השמרן", כתב בספרו 'הוגים שמרנים', "המדינה והחברה האזרחית הן היבטים שונים של הסדר הפוליטי; הראשון מורכב מריבונות, חוק ומוסדות שמקיימים אותם, האחרון מורכב מהתאגדות חופשית ומוסדות עם מטרות משל עצמם. תנועות, דוקטרינות ואידיאולוגיות, בהיותן מאיימות על האיזון בין המדינה והחברה האזרחית, מזמינות את הפוליטיזציה של הסדר החברתי, ואת אותה פלישה מוחלטת לחברה של קבלת־החלטות פוליטיות, שהיא סימנו של כוח טוטליטרי".
ההבחנה בין המדינה לחברה האזרחית מרכזית עד כדי כך שאפילו שרידותה של הדמוקרטיה תלויה בה. "קהילות פוליטיות, כולל דמוקרטיות", הסביר סקרוטון, "מוחזקות יחד על ידי משהו חזק יותר מפוליטיקה. יש 'גוף ראשון רבים', נאמנות טרום־פוליטית, שגורמת לשכנים שהצביעו באופן הפוך להתייחס איש לרעהו כאל אזרחים עמיתים, שבעבורם הממשלה איננה 'שלי' או 'שלך' אלא 'שלנו', בין אם אנו מסכימים איתה ובין אם לא".
החברה האזרחית משמרת את המסורות החברתיות שמעניקות תוקף, פשר, שייכות ואפילו היגיון, לנו ולמעשינו. התחום הבין־אישי הטרום־פוליטי, הוא שמאפשר אמון בין האזרחים לממשל, ובין האזרחים לבין עצמם – אמון שבלעדיו המדינה לא תוכל לתפקד לאורך זמן. השמאל וממשלותיו נלחמים ברובד החברתי הזה, בלי להבין את ההשלכות הקשות של אִיוּנו.
לפני ארבע שנים קיבל סקרוטון, שהגיע מרקע דל ושגרתי, תואר אצולה, והפך ל"סר רוג'ר סקרוטון". זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, ואולי אפילו שמרני מדי; אבל מי שמצפה להכרה פרוגרסיבית בהישגיו של שמרן, מוטב שיהמר על רגע ביאתו של המשיח. "המפלגה הטיפשה ביותר", כך כינה הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל את המפלגה השמרנית באנגליה ב־1861, ואז הגן על עצמו בטענה: "לא התכוונתי לכך ששמרנים הם בדרך כלל טיפשים, אלא שטיפשים הם בדרך כלל שמרנים". לפחות אפשר להתנחם בכך שבסלידתם מכל דבר שמרני מפגינים הפרוגרסיביים מידה נאה של שמרנות בעצמם.
מי ייתן וינוח סר רוג'ר סקרוטון על משכבו בשלום. אדם סקרן ומורכב, עדין הבחנות ורב־הישגים, משכיל ושוחר יופי, שאהבתו לאמת וצו מצפונו לא הרשו לו לחיות חיי שלווה מול כוחות ההרס הפרוגרסיביים המאיימים על התרבות המערבית והישגיה. 
