יותר מחמישים שנה חיכה העם בישראל להכרזה הרשמית שבקעת הירדן היא לא פיקדון קצר מועד לצורכי משא ומתן, אלא ארץ אבותינו שאליה חזרנו אחרי אלפיים שנה. השבוע, פעמוני ההיסטוריה צלצלו באוזני העם בישראל, עם ציפייה גדולה לשבוע הבא.
בשבוע שעבר כתבתי כאן טור תחת הכותרת "סיפוח הבקעה עכשיו". כתבתי את המילים מתוך תחושת שליחות ודחיפות, שאם לא עכשיו אימתי. כתבתי, אבל לא חלמתי אפילו על השתלשלות העניינים כפי שקרתה השבוע.
היום המוצלח ביותר של נתניהו בשבועות האחרונים היה יום שלישי השבוע. אתם יודעים למה? כי הוא דיבר על ערכים ועל תוכן, על חזון ואידיאולוגיה. לא רק על חסינות, לא רק מריבות עם מערכת המשפט או המשטרה – חזון למדינה. ביום שלישי דיברו רק ריבונות על בקעת הירדן, כי נתניהו החליט והוביל, ולא נגרר. נתניהו אילץ את בני גנץ לרדת לבקעת הירדן ולהתייחס לעניין הריבונות, הוא אילץ אותו לשחרר הצהרה שגם הוא יספח את הבקעה, "בתיאום עם הקהילה הבינלאומית". הוא גרר את כל השיח לכיוון של ריבונות, ולא חסינות. עם ישראל ומדינת ישראל, לא רק ביבי נתניהו.
אני מוצאת הרבה חוסר אמון בואכה ציניות בקרב הקהל הביתי של הליכוד בפרט ושל הימין בכלל. אנשים לא מאמינים שנתניהו אכן יחיל ריבונות על הבקעה, וחושבים שמדובר בסך הכול בעוד ספין פוליטי. בשעה שנתניהו מדבר על ריבונות בבקעה, אנשים רואים מולם את חאן אל־אחמר. אני מרשה לעצמי לשמור על זווית אופטימית, ונזכרת איך נגד כל הסיכויים, נתניהו העיף את הכוח הרב־לאומי TIPH מחברון, אחרי יותר מעשרים שנה. אף לא אחד מהשניים, לא חאן אל־אחמר ולא TIPH, מגיעים לרמת הריבונות בבקעה. הריבונות בבקעה תכניס את נתניהו לספרי ההיסטוריה.
פניית פרסה עכשיו, אחרי ההצהרות המבטיחות, תסב נזק עצום. כל מסמוס של הריבונות, גם אם יהיו לו אלף הצדקות, יקרע עוד יותר את אמון הציבור בנתניהו
התווכחתי השבוע עם יועץ של בכיר בליכוד. "מהסקרים שלנו עולה שהנושא הכלכלי מעסיק את רוב הישראלים, הנושא של ריבונות נמצא רק במקום הרביעי", הוא אמר לי. כדאי להבהיר משהו בעניין הזה: אם נתניהו יחיל את החוק הישראלי על בקעת הירדן, זו תהיה התגשמות היכולות, הכישורים והקשרים שהוא רכש ורקם בתקופת הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ישראל. לא מדובר בעוד ספין, תוכנית כלכלית על הורדת מיסים או מענק זמני לרוכשי דירות. אלה גם לא דיבורים בעלמא, אלא מעשים. וכשבנימין נתניהו יוזם ומכתיב סדר יום ברמה לאומית, וריבונות היא רמה בינלאומית, הוא מצטייר כמנהיג ענק. מדובר במהלך היסטורי לישראל, ומי כמו נתניהו ידע למנף היסטוריה.
חשוב גם להגיד שכל פניית פרסה עכשיו, אחרי ההצהרות המבטיחות, תסב נזק עצום. כל מסמוס של הריבונות, גם אם יהיו לו אלף הצדקות, יקרע עוד יותר את האמון של הציבור בנתניהו. אם ראש הממשלה לא יביא את עניין הריבונות לכדי החלטה בתחילת השבוע הקרוב זה יהיה פיגוע של ממש, ויוכיח לכל הספקנים שהם צדקו, שעל נתניהו אי־אפשר לסמוך.
אל תמסמס את עניין הריבונות, אל תוותר עליו. רוץ, ביבי, רוץ. תעשה היסטוריה.
תזכורת חשובה
כדי שלא נשכח מה מחכה לנו, דאגה ח"כ יעל גרמן מכחול־לבן להזכיר לנו השבוע לאן הם דוחפים: "אנחנו לא מדברים על סיפוח הבקעה, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע… אנחנו מדברים על איזשהו הסדר שמבוסס על התנתקות". כשהבינה את הנפיצות של המילה 'התנתקות', דייקה: "תירגעו, התכוונתי להיפרדות. היפרדות ולא התנתקות". שיקום מי שרואה הבדל בין התנתקות להיפרדות. וכמו גרמן, גם חבר הכנסת עפר שלח מחזיק בתפיסת אוסלו בואכה התנתקות. שני אלה פרלמנטרים מצוינים, פיהם וליבם שווים. בדיוק בגלל זה כדאי לפחד.
הצהרת גנץ השבוע נועדה למכור אשליות: "לאחר הבחירות נפעל להחלת הריבונות על בקעת הירדן, במהלך לאומי מוסכם ובתיאום עם הקהילה הבינלאומית". גם הוא יודע שזו הצהרה ריקה מתוכן ואין חיה כזאת. אנשים מצוינים כמו הנדל, האוזר ויעלון מביאים באמתחתם את גרמן ושלח רק כדי לסלק את נתניהו מראשות הממשלה. ומה יהא על הבקעה?
צריך לציין כאן לטובה את המפלגות שמימין לליכוד, וספציפית את השר סמוטריץ'. לפעמים צריך לדבר, לדחוף ולחלום, כדי שבזמן הנכון פוליטית ובינלאומית דברים יקרו. זה בדיוק מה שעשה סמוטריץ' השבוע: קרא לראש הממשלה לכרוך את דיוני הריבונות בדיוני החסינות בכינוס המליאה ביום שלישי. זה לא היה תרגיל פוליטי כדי "להכניס" לכחול־לבן. זו הייתה חוכמה ציבורית ופוליטית שיודעת לנצל סיטואציות פוליטיות למימוש ערכים ואידיאולוגיה.
בחר את מאבקיך
נו מה, שאלתי את יעקב מהקיוסק השבוע, יספח או לא? "יספח", הוא ענה. "ואם יוותר גם על בקשת החסינות – הוא לוקח את הבחירות בגדול".
צריך לדבר רגע על עניין החסינות שמדמם מנדטים לליכוד. הנאום של נתניהו השבוע בפתיחת הקמפיין היה מופת: חיובי, חזוני ובונה. הלוואי שכך ייראה הקמפיין הנוכחי. לעומת זאת, כל סיפור החסינות נראה חסר סיכוי בכנסת הזו. אין רוב, אין סיכוי, הדיונים שהיו מול כחול־לבן וניסנקורן בעניין הזה היו מעוררי רחמים וצווחניים. זה נראה קרב פתטי ואישי, קרב אגואיסטי של תרגילים לטובת חסינות משפטית.
התקיפה של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בעניין הזה הייתה בושה. אדלשטיין הוא נכס. הוא אסיר ציון לשעבר, אידיאולוג וממלכתי. לא הייתה לו באמת ברירה אלא לכנס את מליאת הכנסת, וטוב עשה שלא התבזה בהליכה לא הגיונית נגד חוות הדעת המשפטיות, וגם נגד הרוב של 65 ח"כים שרוצים את כינוס המליאה. מה עוד שזה בדיוק מה שנתניהו ביקש, לא? דיוני חסינות. האדם הפשוט ראה שנתניהו ביקש חסינות, ועכשיו הוא רואה שנתניהו מנסה בכל כוחו לבלום את דיוני החסינות. איך זה נראה לכם? כל מריבה תוך־ליכודית או תוך־גושית כזו, שמגדירה פטריוטים כבוגדים, היא נזק. גם מהותית וגם מבחינת התקינות הפוליטית. יש לי עצה: אל תעשו את זה.
שמע לעם, נתניהו. החל ריבונות בבקעה, ותר על החסינות וקרע את השטח. הקשב ליעקב מהקיוסק בירושלים, הקשב לאבי מטבריה (מהכתבה המצוינת של ארי שביט ב'דיוקן' בשבוע שעבר): "אם ביבי היה מקשיב לי, הייתי אומר לו: צא אל העם. עכשיו. יש בישראל חמישים ערים? לך לחמישים ערים. יש 300 שיכונים? לך ל־300 שיכונים. תיגע באנשים. תחזק את האנשים. תלהיב את האנשים. תעשה את מה שבגין עשה (ב־1981) ואת מה שדרעי עשה (ב־1999) ואת מה שאתה עשית בפריימריז. יאללה, בלגן". 
