חורף תשע"ז בדרום לבנון היה סגרירי וקשוח. המשימה שקיבלנו הייתה לצאת עם הטנק ממוצב רותם הצופה על קו החוף, בפתיחת ציר עד למוצב צד"ל שבגַ'בֶּל חְמֵד, ומשם להמשיך למארב של שלושה לילות בנקודה השולטת על ציר היציאה הדרום מזרחי ממג'דל זון, כפר החיזבאללה הידוע לשמצה. קצין המודיעין דיבר על היערכות מיידית של ארגון הטרור להוציא חוליית תקיפה לביצוע פיגוע במוצב הצה"לי כרכום, ואנחנו נדרשנו לדאוג לכך שהחיזבאלונים יפגשו בתולות בשמיים ולא לוחמים על הארץ. הוא והמ"פ חששו ממתקפת קומנדו שתגיע לטנק במסלול שאותו ה'ארטישוק' – מכשיר ראיית הלילה – לא מכסה. הם הבהירו לנו את המובן מאליו: אין יציאה מהטנק, גם לא לשירותים.
הדרך אל האושר כללה את 'עיקול המוות' – מעקף כיפה באורך של כ־250 מטרים החשופים לירי נ"ט בכינון ישיר ממג'דל זון. השיטה הייתה לשלוח את הגשש לוודא שהדרך עצמה לא ממולכדת, ואחריו לתת גז, לשעוט מהר ולהתפלל פעמיים: שטיל סאגר משופר לא יפגוש אותנו בדרך, ושהמחבלים לא יעשו אחד ועוד אחד, יבינו שאנחנו בדרך לשליטה באש ובתצפית על נתיב ההתקדמות שלהם, ויוציאו מארב נגד המארב. לשם כך נהגה תרגיל הטעיה מסוים ממוצב רותם עצמו.
ברמה האישית, ההמתנה במוצב צד"ל הלחיצה אותי יותר מהמארב עצמו. אנשי צד"ל התניידו בתוך המוצב על טנקים סוריים ישנים בלי הכוונה קרקעית. ב'שק"ם' שלהם מכרו פחית קוקה קולה בשני שקלים, שקית פרחי מריחואנה בעשר, וקלצ'ניקוב ב־300. האבטחה ההיקפית הייתה כה מחפירה, שהייתי מסתובב במוצב עם חמש אצבעות על ידית אחיזה וכדור בקנה מחשש שאיש חיזבאללה יתחזה לצד"לניק וייכנס דרך השער הראשי בדרכו לאורחים מישראל.
המארב עצמו היה רע לתפארת: גשם זלעפות לא הפסיק לרדת כל הלילה. סגירת מדפים לא באה בחשבון מטעמי בטיחות, היינו חייבים 'עיניים לקרוב' כדי לא להיות מופתעים ממחבל שיטפס על הטנק. בייאושי פרסתי מיטה צרפתית מעל הצריח, מעין מטרייה מאולתרת. מפעם לפעם הייתי צריך להטות אותה הצידה כדי לשפוך את הליטרים שנאגרו למעלה. את הצרכים עשינו בתוך חיית הברזל, בקופסאות השימורים הריקות שנותרו ממנות הקרב. הנהג היה מעביר את שלו לטען, שמצידו העביר לי לשפוך החוצה.
הלילה השני היה ליל שבת. לא היה יין, אבל היו שתי חלות מעוכות, וקידשתי עליהן בקשר הפנים. הגשם שלא הפסיק להצליף ולדלוף פנימה הכניס את כולנו למצב של כמעט היפותרמיה. הצוות היה במצב שחיקה גבוה, והעייפות, הקור והרעב היתרגמו לדיבורים לא נעימים של אחד הלוחמים. כמפקד הטנק רציתי להרים את האנרגיות, והתחלתי לדובב את הצוות בטכניקות גשטאלט שלמדתי בעתניאל מהרב יהושע אנגלמן. זה עבד. הלילה הפך לשחנ"ש (שיחת נפש) מתמשכת שבו כל אחד הקיא את מה שכאב לו: זה אהבה נכזבת, חבֵרו הורים גרושים, השלישי אובדן האמונה. גם המפקד נאלץ לשבור קצת דיסטנס.
מיד לאחר החזרה "הביתה" למוצב רותם נצטווינו לצאת לתרגולת יחד עם לוחמי גבעתי על הציר ההררי. באמצע תרגול 'היחלצות לאחור' ניתק קשר הפנים של הנהג, והוא לא שמע את פקודת העצירה שלי. כשהבין שמשהו לא בסדר וסחט את דוושת הבלם, הטנק כבר התנדנד בשיפוע צד חריף, רגע לפני התהפכות ועם פריסת זחל פנימית. המשימה הבאה של הצוות המותש והשחוק הייתה לשמור על הכלי היקר במשך לילה קפוא, תוך כדי עבודה פיזית בלתי אפשרית עם חיילי החימוש ומפעיל ה־D9 על חילוץ ופריסת זחל. תיקון פריסת זחל פנימית הוא עונש רע גם כשעושים את זה על הפודרה בערבות שיזפון המישוריות. בציר הררי בחורף כשהזחל טובע בהררי בוץ, המשימה כבר מעוררת מחשבות אובדניות. אבל הזמן עובר מהר כשנהנים, ובסוף זה נגמר.
כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה כדי לומר משהו על תשובת המדינה שהוגשה השבוע בעתירה לבג"ץ, הדורשת לחייב את חיל השריון לגייס נשים לתפקידי לחימה. המשיבה בעתירה – מחלקת הבג"צים – לא רוצה או לא מסוגלת להגן על צה"ל כאשר הנושא שעל הפרק הוא השוויון המקודש. היא מנסה לייצג את צה"ל אבל ליבה ומוחה עם העותרים. בנקודה אחת, המשמעותית ביותר בעיניי, היא כלל לא נוגעת.
שירות קרבי כאיש צוות שריון כרוך לא רק בעומס פיזי ומנטלי גבוה, אלא גם ברמת חיכוך רגשית־אינטימית ייחודית וחריגה. אי־אפשר להשוות את זה למקומות עבודה מעורבים או ללימודים באוניברסיטה. זוהי אחווה גברית דביקה ומיוזעת מסוג אחר לגמרי, שמי שלא חווה לא יבין.
נגיע בהמשך לשיקולים המבצעיים, אבל לפני כן צריך לדבר על החיילים הדתיים: הם מגיעים לשירות הצבאי אחרי שנה־שנתיים בישיבה או במכינה, בתקופה שהיא לא רק הכי 'דוסית' שלהם, אלא גם הכי רגישה מבחינה מינית ורגשית: רובם המוחלט רווקים ללא אישה או חברה בבית, חווים פער עצום בין הצעקה של הגוף והנפש ובין המענה במציאות. הם נוחתים בבקו"ם אחרי תקופה לא קצרה של התמסרות מלאה ללימוד תורה, חווים את התנגשות הקודש והחול בעומסים שאולי לא יחזרו על עצמם בהמשך החיים. לשילוב מלא של נשים בשריון יש משמעות אחת ויחידה בהקשר הזה – לוחמים דתיים, שאינם מקצה הקצה הלייטי־מסורתי של המגזר, לא יוכלו לשרת יותר בחיל. אין רב אורתודוקסי אחד בישראל, ויהיה זה הרב הליברלי ביותר, שיוכל להתיר שירות משותף ברמת חיכוך ואינטימיות כזו. לדעתי מתח מיני בסיטואציה כזו הרסני מבחינה מבצעית גם כשלא מדובר בחיילים דתיים, אבל זה כבר קשור לנימוקים המבצעיים.
שירות בשריון כרוך לא רק בעומס פיזי ומנטלי גבוה, אלא גם ברמת חיכוך רגשית חריגה. זוהי אחווה גברית דביקה ומיוזעת, שמי שלא חווה לא יבין
הארגונים הנאבקים למען ביצור הסטטוס־קוו של פקודת השירות הראוי, מתמקדים במחירים המבצעיים שצה"ל משלם כדי לשלב נשים בתפקידי לוחמה. זה מזכיר את המתנחלים שנתלים בשיקולי ביטחון בשיח על עתיד יהודה ושומרון, ומצניעים את הדיבורים על התנ"ך והארץ המובטחת. שיקולי הביטחון אינם שקר, הם אמת לאמיתה. אבל הם לא הדבר הכי משמעותי, כואב ונוגע כשעוסקים בעתיד אזורי לב הארץ.
כך גם בנוגע לשירות נשים בתפקידי לוחמה: חשוב לדבר על השפעת השילוב ההולך וגובר של נשים בתפקידי לוחמה על החוסן המבצעי של צה"ל. אבל השאלה האמיתית איננה אם נשים מסוגלות לטעון פגזים או לא, אלא אם צבא ההגנה לישראל יהפוך לגוף שיהודים דתיים לא יכולים לשרת בו. אם להסתמך על העמדות הרשמיות שצה"ל מציג בבג"ץ, אנחנו בדרך לשם.
סדר עדיפויות
ומכאן לתשובת המדינה: יש דמיון מובהק למדי בין העתירה הנוכחית לעתירה המיתולוגית של אליס מילר לפתיחת קורס הטיס לנשים. האפקט המצנן של בג"ץ אליס מילר מורגש היטב בתשובת המדינה לעתירה הנוכחית. המסקנה היא שאם לא יחול שינוי פוליטי משמעותי, שילוב מלא של נשים בחיל הוא רק שאלה של זמן, אף שבשלב ראשון הכוונה היא לשלב נשים רק בהגנת הגבולות ולא כחלק מהדרג המסתער.
כדאי להתעמק בתשובה הזו. מה שמרצד בקריאה ראשונית הוא היעדר הקשר הלוגי בין חלקיה. בחלק אחד המדינה מסבירה מדוע הפיילוט לשילוב נשים נכשל, ובשני היא מסבירה מדוע היא ממשיכה לבצע פיילוט נוסף כדי לסלול את הדרך לגיוס נשים לתפקידי לחימה בחיל.
כך מתוארות בתשובה הדרישות המיוחדות מאנשי השריון: "השירות בטנק הוא שירות מאתגר המאופיין בהפעלת כוח פיזי משמעותי בפעולות כמו טעינת פגזים (פעולה הכרוכה בהרמת משקל כבד ופעולות עצימות נוספות תוך פרק זמן קצר ובתנאים מאתגרים, לעיתים באופן חוזר ונשנה), חילוץ פצועים מתוך הטנק וטיפול בטנק. כך למשל, 'פריסת זחל' מצריכה כוח פיזי רב של כל חברי הצוות. שירות לחימה ממושך בטנקים כרוך בעומס פיזי ובשחיקה לאורך תקופה ממושכת. מעבר לכוח הפיזי הנדרש, הלחימה בטנק מחייבת יכולת תגובה ופעולה מהירה תוך כדי לחימה, על מנת להפיק מהטנק אש יעילה תוך זמן קצר אשר תכריע את האויב. יכולת עמידת הטנק במשימתו תלויה בכשירות הצוות לבצע סדרת פעולות פיזיות תוך שניות בודדות, בתגובה לאירוע מבצעי מפתיע או מתפרץ. לדוגמה, בהיתקלות עם חוליית אויב נ"ט (נגד טנקים), התוצאה – פגיעה באויב או פגיעה בטנק, תוכרע על חודן של שניות".
הפרקליטות מספרת שצה"ל ערך פיילוט לבחינת שילוב נשים בחיל, וחושפת גם מה באמת קרה שם. מתברר שהצבא אסף 15 לוחמות חי"ר קל, ובנה להן תוכנית וי־איי־פי במקסימום תמיכה כדי לעזור להן במשימות: מעטפת רפואית מורחבת, סגל מוגדל, תזונה מותאמת והקלות פיזיות ככל הניתן. כך למשל, המפקדים דאגו שהחיילות לא יצעדו ברגל מהמאהל לשטחי האימונים, כדי שלא יפַתחו שברי מאמץ.
12 מתוך 15 חיילות סיימו את ההכשרה, אולם התוצאות היו רחוקות מלעמוד בסטנדרטים הנדרשים: "בחינת הנתונים העלתה פערי כשירויות בין הלוחמות לבין לוחמי הטנקים בביצוע התרגולות. נמצא כי ממוצע זמני התגובה והשלמת הפעולות של טעינת הפגזים, היערכות לירי, ירי פגז ראשון וירי מהיר על ידי הלוחמות – ארוך משמעותית מממוצע הזמנים של לוחמים בחיל השריון, פי שניים או פי שלושה ביחס לפעולות אלה. לזמנים אלו נודעת כמובן חשיבות רבה בפעילות המבצעית". וגם: "אחוז הפציעות בקרב המשתתפות בפיילוט, עולה על אחוז הפציעות בקרב לוחמי טנקים".
למרות התוצאות המביכות, קצין שריון ראשי הורה להמשיך בניסוי ולנסות לסגור את הפערים באמצעות הכשרה נוספת במשך שישה שבועות. במהלך ההכשרה הנוספת נשרה עוד חיילת, ובסופה נערך להן מבחן שאת תוצאותיו אף אחד לא מדד ולא תיעד. מה הייתה המסקנה של רב־אלוף כוכבי? שצריך להתאמץ יותר. ראש המטה הכללי הורה לאתר מועמדות גבוהות עם משקל גבוה, להשקיע יותר בתמיכה ובליווי, ולהתאים את הסטנדרטים המבצעיים לחזון השוויון הקדוש, כלומר להנמיך אותם.
האמת היא שבסביבת התקינות הפוליטית שבה נדרש הרמטכ"ל לפעול, ההחלטה כמעט מתבקשת. כל הפרק הראשון בתשובת המדינה זועק את זה: השוויון על ראש שמחתו של צה"ל הוא היעד המוסרי העליון, והצבא עשה ויעשה הכול כדי לממש אותו. המושג 'שוויון' זוכה בה לפרשנות של הפמיניזם הרדיקלי, ולא לזו של הפמיניזם התרבותי. פירוש: שוויון איננו החובה לתת לאישה למצות עד תום את הפוטנציאל והכישורים שלה, אלא החובה לתת לה למצות עד תום את הפוטנציאל והכישורים של הגבר. כל הבחנה מהותנית פסולה מהיסוד, והיחס המוסדי לגברים ונשים צריך להיעשות תוך עיוורון מגדרי מוחלט, גם במקרים שבהם הבחנה כזו הכרחית ומתבקשת.
אנקדוטה לסיום: באותו שבוע שבו התבשרנו כי כוכבי החליט על הקצאת מיליוני שקלים לפיילוט נוסף שיכשיר נשים כלוחמות שריון, הוא החליט גם לסגור את חטיבת השריון המיתולוגית 847 כי אין מספיק כסף לסיים את ההסבה שלה לטנקי מרכבה 4. הצבא יטען מן הסתם שאין קשר, אבל אולי יש בסמיכות המקרית הזו משהו שמלמד על סדרי העדיפויות של צה"ל ב־2020.
