'מכים שורשים', ספרו החדש של ידידי הרב חיים נבון, הוא ספר מצוין. זהו מסמך הגנה רהוט ומנומק על השמרנות והלאומיות, שמעניק ארגז כלים להתמודדות עם הפוסטמודרניזם. ובכל זאת, פסקה אחת בספר הצליחה להקפיץ אותי. בפרק העוסק בשוויון מסביר נבון באופן משכנע כיצד דרישה לשוויון מוחלט עלולה לרמוס את החירות, אך כאשר הוא מתחיל לברר את מושג השוויון ולדון בשאלה מה עומד לחלוקה, גם הוא מודה שיש נכסים, כמו למשל רווח ענקי ומפתיע של חברה ממשלתית, שאמורים להתחלק בין כל אזרחי המדינה.
בהמשך טוען נבון ששוויון הזדמנויות הוא חידוש גדול. "כדי להשיג שוויון הזדמנויות", הוא כותב, "יש להסיר מעל הדרך מכשולים לא הוגנים ולחלק באופן ראוי את הזכות להתמודד בתחרויות החיים. זה דורש בירוקרטיה ענפה ונהלים סבוכים של אפליה מתקנת, ולא ברור שהמאמץ שווה את הנזק". כך, בהתייחסות קצרה וספקנית מסכם נבון את עמדתו, ומפקפק בדרישה להעניק הזדמנות שווה לשני תינוקות שהמדינה יצרה ביניהם פער כבר מיום היוולדם.
כל הנתונים מצביעים על כך שתינוק שנולד ברשות חלשה בדרום או בצפון הארץ יקבל מהרשות העירונית שלו תקציב נמוך יותר באופן משמעותי לחינוך ולרווחה, לעומת תינוק שנולד ברשות מבוססת במרכז הארץ. התקציב השנתי בעבור כל תלמיד בתל־אביב כפול מהתקציב השנתי בעבור תלמיד בערד. על פי מרכז טאוב, ההוצאה השנתית למטופל־רווחה ב־15 הערים החזקות היא מעל 9,000 שקלים, לעומת 7,300 שקלים ברשויות יהודיות אחרות. כשהתינוק בדרום או בצפון יזדקק לשירותי רפואה, הוא יקבל שירות רפואי טוב פחות מתינוק שנולד במרכז הארץ. זמן ההמתנה לניתוח אלקטיבי (שאינו מוגדר כדחוף) במחוז דרום כפול מבמחוז ירושלים, מספר מיטות האשפוז בתל־אביב כפול ממספר מיטות האשפוז בדרום, ומספר הרופאים בצפון הארץ עומד על כשני שלישים ממספרם בשאר המדינה.
לך תגיד לאליהו זוהר, ראש עיריית קריית־מלאכי, שלא ברור ששווה להתאמץ כדי ליצור שוויון הזדמנויות. מדינת ישראל שיכנה בעיר שלו בשלושים השנים האחרונות אלפי עולים חדשים. הקהילה האתיופית למשל היא כשישית מאוכלוסיית העיר. קליטת עלייה היא משימה לאומית חשובה, אך יש לה גם השלכות כלכליות כבדות על הרשויות הקולטות. המדינה לא קיפחה את קריית־מלאכי בעולים, אבל היא כן קיפחה אותה באופן קיצוני בחלוקת השטחים והנכסים מניבי הארנונה. אזור התעשייה הצמוד לקריית־מלאכי מניב 37 מיליון שקלים בשנה, וכולם הולכים לקופת המועצה האזורית באר־טוביה שמקיפה את העיר. עם נתוני פתיחה כאלה, לך תנהל עיר בלי לדרוש שוויון הזדמנויות.
חבריי בימין הכלכלי ממעיטים במידת האחריות הכלכלית של המדינה לגורל אזרחיה. הם מעדיפים כמה שפחות מעורבות של המדינה, וכמה שיותר תחרות ושוק חופשי. על הנייר זה נשמע נהדר, אבל השאלה היא מה קורה כשנתקלים באתגר. אני רוצה לראות את חסידי השוק החופשי מנהלים את עיריית ערד, קריית־שמונה או קריית־מלאכי בלי לדרוש מהמדינה צדק חלוקתי, עידוד השקעות הון, ותקצוב דיפרנציאלי בחינוך וברווחה. קל לדבר על תחרות חופשית כשאתה מתגורר בעיר חזקה במרכז הארץ שאין בה עולים ממדינות חלשות, ושהמדינה העניקה לה נכסים מניבי ארנונה שמעשירים את קופתה ומאפשרים לה להשקיע יותר בחינוך וברווחה. קל לוותר על הדרישה לשוויון הזדמנויות, כשנקודת הזינוק שלך למרתון נמצאת קילומטרים לפני נקודת הזינוק של המתמודדים האחרים.
יום רביעי הטוב
זה נשמע כמו סצנה דמיונית, אבל זה קורה מדי שבוע. נערים בדואים מבית ספר לחינוך מיוחד ברהט אורזים מזון לנזקקים מהעיר נתיבות, במסגרת מיזם התנדבות לזכרו של הרב משה צבי נריה שהקימו מתנחלים מקריית־ארבע. 'לאורו נלך' נולד כיוזמה מקומית לפני קרוב לעשרים שנה בישיבה התיכונית בקריית־ארבע. ראש הישיבה, הרב אבינועם הורביץ, הגיע למסקנה שלתלמידי כיתות י"ב יש לא מעט זמן פנוי, ושלפחות את חלקו אפשר לנתב לעשייה חברתית.
הפרויקט שהתחיל כמסגרת התנדבותית של שמיניסטים בלבד, צמח תחת ניהולו של הרב בני וורצמן לארגון הפועל בשיתוף משרד החינוך ושמתנדבים בו כששת אלפים תלמידי תיכון מ־170 בתי ספר ברחבי הארץ. אחת לשבוע יוצאים התלמידים להתנדב במגוון מקומות: מרכזי יום לקשישים, מרכזי תעסוקה לנכים, מועדוניות רווחה לילדים ועוד. המיזם שהחל במוסדות חינוך דתיים־לאומיים הגיע גם לציבור החילוני והחרדי. לפני כחמש שנים צירף הארגון לשורותיו גם בתי ספר של החינוך המיוחד. הרעיון היה לשנות את התפיסה של תלמידי החינוך המיוחד מתלמידים שבאים להתנדב אצלם ושמסוגלים רק לקבל, ולהוציא אותם להתנדב אצל אחרים כדי להוכיח שגם הם יכולים לתת.
כיום משתתפים בתוכנית ההתנדבות של 'לאורו נלך' 41 בתי ספר של החינוך המיוחד. אחד מהם הוא בית הספר אל־אמאל בעיר רהט, שבו לומדים תלמידים בעלי מוגבלויות מרהט ומהפזורה הבדואית. בכל יום רביעי יוצאים כעשרים תלמידים מבית הספר לעיר נתיבות, ובמשך כמה שעות אורזים מזון למשפחות נזקקות מהעיר. מנהל בית הספר, איסמעיל זבארגה, מספר שתלמידיו מחכים בכיליון עיניים לימי רביעי לצאת להתנדב. "אם אני צריך להעניש תלמיד, אני אומר לו שהשבוע הוא לא יצא להתנדבות".
יום שני השבוע ערך ארגון 'לאורו נלך' כנס לתלמידי החינוך המיוחד שמתנדבים בארגון. זבארגה ותלמידיו מרהט השתתפו גם הם בכנס שנערך בבית ההארחה 'נורדיה', והיו שם הנציגים היחידים של המגזר הערבי. הרב בני וורצמן מספר שהוא וחבריו למיזם מנסים כבר כמה שנים לחדור גם למגזר הערבי, ומביע תקווה שבית הספר מרהט יפתח את הדלת לבתי ספר ערביים נוספים.
