יש לי אישה שאוהבת אותי: אמא שלי

אמא שלי איבדה אמא השבוע. סבתא שלי, סבתא מרים, הלכה לעולמה ביום שני. וכך, בתוך שנתיים, אמא שלי קברה את שני האנשים הכי קרובים אליה. אז נכון, סבתא הלכה לעולמה בגיל 91 ובאופן פחות פתאומי מאבא שלי, אבל אחרי שנה שאני חופר על דמותו, דווקא בשבוע הקשה שלה, החלטתי להקדיש לה את הטור.

בהלוויה של אבי, המשפט השגור ביותר בקרב המנחמים היה "תהיו חזקים בשביל אמא". הייתי מעורפל וחלש מכדי לענות, אבל בלב חשבתי שכמו שאני מכיר את הלביאה לבית משפחת זמרי, היא זו שתהיה חזקה בשבילנו. בשנה האחרונה אמא שלי גרה בבית החולים, וליוותה את אמא שלה בכל אשפוז שהטבע, הגיל או הבורא סידרו לה. בכל פעם שהתקשרתי אליה השנה היא הייתה בדרכה משם, או בדרכה לשם. וזה לא קל. מערכת הבריאות שלנו אמנם מתקדמת ובעלת יכולות, אבל היא גם שמה יותר מדי אחריות בידי המלווים של החולים. ובשנתיים האחרונות, הידיים שלה התמלאו בכל כך הרבה סבל.

כשעמדנו מעל הקבר הטרי ביום שלישי בבית העלמין בחיפה, הסתכלתי עליה היטב. היא כמעט לא בכתה, נראה לי שנגמרו לה הדמעות. מובן שהיו התפרקויות קלות, אבל זה היה מוות שטומן בחובו סוג של הקלה. לא בשבילה – אם זה היה תלוי בה היא הייתה נלחמת עוד עשרים שנה בשביל סבתא – אלא בשביל אמא שלה, שחייה בחודשים האחרונים כבר היו מהסוג שאולי עדיף בלעדיהם. כשההלוויה נגמרה היא ניגשה אליי וסיפרה שהתפללה על שני דברים: שיבואו מספיק אנשים להלוויה, ושאלוהים ייתן איזו הפסקה של שעה מהגשם ששטף את חיפה השבוע. שתי התפילות התקבלו, הנוכחות הייתה מרשימה, והגשם יצא להפסקה.

השוטר המכוון

אז מי זאת אמא שלי? אמא שלי במשך שלושים שנה קמה בכל יום בחמש בבוקר, כדי להספיק להתארגן לנסיעה באוטובוס לעבודה בחיפה ולחזור משם לא מאוחר מדי, כדי שתוכל להיות אמא לשלושה בנים לא קלים במיוחד.

תחת ידיה יצאו שלושה ילדים שעוסקים בסוג של אמנות: אחד בעל חנות כלי נגינה שחצי מחייו שר וניגן בלהקות, אחד כוריאוגרף ובמאי תיאטרון מוכשר, ואחד אני. שלושה אנשים עם מקצועות בעייתיים וקשים, שיכלו להרשות לעצמם ללכת לכיוון שהם אוהבים רק כי הייתה מאחוריהם אם תומכת שאמרה להם תמיד: "הכי חשוב שתעשו מה שאתם אוהבים".
ובכל זאת, היא עדיין מנג'סת לי שאשלים את הקורס וחצי שחסרים לי לתואר האקדמי, כי לא מסיימים דברים באמצע.
כשאמא שלי הייתה צעירה היא ניגנה על, שימו לב, מנדולינה, והייתה חברה בלהקת המנדולינות של חיפה. כמה מכם יכולים להגיד את זה על אמא שלהם?

בכל פעם שהייתי צריך קצת כסף או משהו, ולא היה לי נעים לבקש, הייתי מקבל שיחה מאבא שלי שהתחילה במשפט "אמא ואני דיברנו". ידעתי שהיא זאת שהחליטה לפרגן, אבל היא הייתה שולחת את אבא שלי להודיע וליהנות מהקרדיט.
אמא שלי הגיעה אלינו שוב ושוב במיוחד, כדי לתת לי ולשירן קצת אוויר לנשימה ולשחרר אותנו מהילדים ואת הילדים מאיתנו לכמה שעות. ולא משנה מה עבר עליה באותו רגע.

אמא שלי ידעה להיות קשוחה כשהייתי ילד, ולחנך. כשאבא לפעמים היה לוקח על עצמו את תפקיד השוטר הטוב, היא ידעה להיות השוטר המכוון.

אמא שלי נתנה לי לטעות לבד כשצריך. אם זו הייתה הבחורה הלא נכונה, או החברים הלא נכונים, או החומרים הלא נכונים – היא תמיד הייתה שם לכוון ולרמוז, אבל אף פעם לא לכפות.

כשאמא שלי לא מתקשרת אליי, אני יודע שמשהו לא טוב קורה. או שהיא לא מרגישה טוב, או שסבתא לא מרגישה טוב, או שהיא סתם מבואסת. כזאת היא, אף פעם לא רוצה להפיל עליך את הצרות שלה.

אמא שלי יכולה להתעצבן בטירוף ממשהו שמישהו עשה או אמר לה. אבל הגדולה האמיתית שלה היא היכולת להתעצבן בדיוק באותה רמה כשהיא מספרת לך על זה בפעם העשרים, אחרי שלושה שבועות.

מאה חנויות צעצועים

אמא שלי היא אמא שכשהיא שואלת אותך בטלפון "איך אצלך?" ואתה עונה לה "הכול בסדר", גם כשזה לא בדיוק ככה, היא מיד מרגישה ואומרת: "די, נו. אני שומעת שלא הכול בסדר, מה קרה?". אולי זו האוזן המוזיקלית מהתקופה של המנדולינה.

אמא שלי היא סבתא שתלך לכל חנות צעצועים באזור עמק יזרעאל, עד שהיא תמצא את הצעצוע הספציפי שהעולל אמר לה שהוא רוצה. גם אם היא תצטרך להגיד למאה מוכרי צעצועים שהיא צריכה "בקוגן", בלי שיהיה לה מושג מה זה.

אמא שלי היא בת מדהימה. ההקרבה שהאישה הזאת הקריבה בשנים האחרונות בשביל אמא שלה גורמת לי לחנך את ילדיי באותה הדרך שבה חינכה אותי, כדי שבבוא היום, כשאצטרך שמישהו מהם יסעד אותי, הילדים שלי יטפלו בי כך.

בכל דבר שאני עושה אני מרגיש שאמא שלי מאחורי. הקשר עם אבא שלי היה עשוי מהרבה מילים; עם אמא זה הרבה פעמים קשר של מבטים. של שתיקות. של הבנה. תמיד החזקתי מאמא שלי תותחית, אבל השנתיים האחרונות הוכיחו לי שאין לי מושג עד כמה. אחרי שנתיים של בכי, בתי חולים וכאב שלה ושל הקרובים לה, האישה הזאת נשארת עוצמתית ואוהבת. אז תודה אמא, על הכול. עכשיו זה הזמן שלך ליהנות מהזמן הרב (טפו טפו טפו) שנותר לך, אבל דיר באלק, לא על חשבון הבייביסיטר לילדים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il