שבוע אחרי סגירת הרשימות של המפלגות, כשהקמפיין רק בתחילתו, הוא זמן נכון להעיר שהקמפיין הקודם של ימינה בבחירות ספטמבר לא היה מוצלח, בלי קשר לתוצאות הבחירות. דובר בו רבות על ההתיישבות ביו"ש ומעט על מפעלי הציונות הדתית, וזהו. במערכות קודמות המפלגה הדתית־לאומית הקדישה את הקמפיין שלה לא רק לנושאים מדיניים אלא גם לזהות יהודית ולנושאים חברתיים. הקמפיין של ספטמבר 2019, היה חד־גוני.
זו טעות משתי סיבות. ראשית, כי חוץ מביטחון, התיישבות וצרכים מגזריים, יש עוד נושאים חשובים שמעסיקים את הבוחר הישראלי. לא ייתכן שהמפלגה היחידה שתדבר על סוגיות חברתיות, תהיה העבודה־גשר־מרצ. אפשר לשלול לחלוטין את הפתרונות הכלכליים שהשמאל מציע לאתגרים החברתיים, אבל ראוי להציב חלופה כי רבים מהאתגרים אמיתיים ודורשים התייחסות. יש בעיות קשות במערכת הבריאות, במיוחד בפריפריה. יש עיוות בתקצוב רשויות מקומיות שמונע מילדי רשויות עניות הזדמנות הוגנת לחינוך איכותי. יש צורך ביצירת מנופים כלכליים נוספים בנגב ובגליל. העובדה שרק מפלגה מהשמאל עסקה בנושאים הללו בקמפיין 2019, היא תעודת עניות לימין. גם ימין כלכלי אינו פטור מלהציב פתרונות לאתגרים אמיתיים של פערים בחינוך, תעסוקה ובריאות. מלחמה בוועדים חזקים מדי והסרת רגולציה, צעדים חשובים שמככבים בסרטונים של ח"כ מתן כהנא ואיילת שקד, אינם נותנים מענה לכל האתגרים החברתיים.
התעלמות מהתחום החברתי היא טעות מסיבה נוספת, והיא שלרשימת 'ימינה' יש קבלות יפות בתחום. הרביעייה הראשונה ברשימה הם שרים בהווה ובעבר, שיכולים להציג את עשייתם לא רק בתחומי ביטחון והתיישבות. בנט, כשר חינוך, העמיק את התקצוב הדיפרנציאלי במשרדו כדי לצמצם פערים, העלה את אחוז הנבחנים בחמש יחידות במתמטיקה ואנגלית בפריפריה, קידם תוכניות בהשכלה גבוהה לחרדים ולערבים והקים פקולטה נוספת לרפואה. הרב פרץ שהחליף אותו במשרד אמנם לא הספיק עדיין להותיר חותם, אבל הוא כבר הצהיר על כוונתו להניף כדגל מרכזי את צמצום הפערים בחינוך. שקד גיוונה את מערך השופטים בישראל, חוללה רפורמה בחוק חדלות הפירעון, והקימה יחידה למאבק באפליה. סמוטריץ' הספיק בתוך זמן קצר לבצע כמה מהלכים חשובים לקידום הנסיעה השיתופית והתחבורה הציבורית. בהמשך הרשימה של 'ימינה' יש מועמדים עם זיקה חזקה לתחומים חברתיים, וצריכים להבליט גם אותם. אופיר סופר, תושב הגליל, הוא נציג אותנטי של הצפון וכבר הודיע שהוא רואה את עצמו כשגריר של החקלאות והפריפריה. עידית סילמן שהגיעה ממערכת הבריאות, הצהירה כמה פעמים שבכוונתה להתמקד בקידום התחום החשוב הזה. שירלי פינטו היא לוחמת ותיקה למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. אורית סטרוק חוקקה כחברת כנסת גם חוקים חברתיים, כמו חוק הגנה לעובדות העוברות טיפולי פוריות והרחבת החוק האוסר על הפליה מחמת גיל.
הבלטת העשייה החברתית בקמפיין לא בהכרח מביאה קולות, ובכל זאת היא חשובה. מפלגה כמו 'ימינה' שמתיימרת לייצג ציבור גדול ומשמעותי עם תפיסת עולם מורכבת, לא יכולה להסתפק באמירות ביטחוניות ומדיניות בלבד. אם האידיאולוגיה של ימינה מסתכמת רק בהתבטאויות ימניות יותר מאלו של הליכוד, זו לא אידיאולוגיה ציונית־דתית. למפלגה דתית־לאומית צריכות להיות אמירות גם ביחס לזהותה היהודית של המדינה ולאתגריה החברתיים. לציבור מגיע לשמוע אותן בדרכו לקלפי.
החלטה מתבקשת
בראשית השבוע פורסם שמועצת הרבנות הראשית קיבלה החלטה להכיר ביהדותה של קהילת ביתא ישראל, יוצאי אתיופיה. ההחלטה לא גררה חגיגות גדולות, ובצדק. לא נדרש יותר מדי אומץ בשביל לאמץ, באיחור של 47 שנים, את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנוגע להכרה ביהדותם של יוצאי אתיופיה. ההחלטה גם לא צפויה למנוע מגופי כשרות חרדיים שלא מכירים ברבנות הראשית להמשיך לפקפק ביהדותה של הקהילה האתיופית; שר הפנים אריה דרעי הגדיר את ההחלטה כ"בשורה מרגשת", אבל האמת היא שאין פה דרמה גדולה.
במחנה באדיס־אבבה תלויה רשימה של אנשים שנפטרו שם בזמן שהמתינו לעלייה. התחושה היא שמכיוון שיש החלטת ממשלה הממתינים יעלו, אך לעיכוב יהיה מחיר
הבשורה המרגשת באמת הייתה הפסיקה עצמה שניתנה לפני 47 שנים, והייתה אחד הגורמים המכריעים בהחלטת ממשלת בגין לפתוח את שערי העלייה לפני ביתא ישראל. קשה למצוא פסיקות הלכה שהובילו לשינוי מדיניות של ממשלת ישראל, כמו הפסיקה הזאת של הרב עובדיה. אמנם עד אמצע שנות השמונים דרש הרב יוסף מהעולים גיור לחומרה, שכלל טבילה והטפת דם ברית לגברים, אבל אחרי התנגדותם של העולים, הוא ויתר על דרישתו זו.
אם שר הפנים דרעי ומועצת הרבנות הראשית רוצים לעשות צעד אמיץ באמת, שיאמצו ויפעלו ליישם פסק הלכה אחר של הרב עובדיה ביחס לבני הפלאשמורה שממתינים כעת לעלייה במחנות בגונדר ובאדיס־אבבה. הרב יוסף כבר כתב בשנת 1991 לראש הממשלה דאז יצחק שמיר שיש "לעשות הכול להצלת יהודי אתיופיה… לרבות את היהודים האנוסים והבלתי רשומים (פלאשמורה), לפי הנחיית חז"ל: 'ישראל שחטא, ישראל הוא'". גם הרב שלמה עמאר שבדק את הנושא פסק לפני 17 שנים שמדובר ביהודים גמורים, ופנה לראש הממשלה דאז אריאל שרון בבקשה להעלותם ארצה. ובכל זאת, למרות החלטת ממשלה משנת 2003 להעלותם, כ־13 אלף איש עדיין ממתינים בתנאים קשים לעלייתם. לרבים מהם בני משפחה מדרגה ראשונה בארץ.
הרבנות הראשית לא מתייחסת לסוגיית הממתינים, וגם שר הפנים אריה דרעי לא מתאמץ לקדם את עלייתם. צריך להזכיר שהממתינים במחנות מקיימים אורח חיים יהודי דתי, ומוכנים לעבור גיור. אחת הטענות של מתנגדי העלאת הממתינים היא שאין לדבר סוף. גם אם נרוקן את מחנות הממתינים, הם אומרים, הם יתמלאו מחדש בממתינים נוספים. אלא שלחשש הזה יש פתרון. ממשלת ישראל יכולה להכריז על סיום הטיפול בסוגיה ולהחתים את הממתינים לפני עלייתם על הבנתם שכגרים, הם אינם יכולים 'לגרור' ארצה בני משפחה נוספים, שלא היו במחנות, ויבקשו בעתיד לעלות בעקבותיהם.
בינתיים, הזמן שעובר רק מחריף את הסבל ואת התסכול של הממתינים ובני משפחותיהם. במחנה באדיס־אבבה, שביקרתי בו לפני כחודשיים, תלויה רשימה של אנשים שנפטרו במחנה תוך כדי המתנתם לעלות לישראל. התחושה היא שלאור העובדה שכבר יש החלטת ממשלה, הממתינים יעלו במוקדם או במאוחר, ואת מחיר ההמתנה המתמשכת עלולה לשלם החברה הישראלית כולה.
