השיח הציבורי הבוטה, המתלהם, הקולני והמכליל, שהשתרש במקומותינו בשנים האחרונות, השיג בסופו של דבר גם אותי. בשיחה שניהלתי עם רוני קובן בתוכנית ששודרה ב"כאן 11" ביום ראשון שעבר, השמעתי דברים לא ראויים ופוגעניים כלפי הציונות הדתית, דברים שעדיף שלא לחזור עליהם. רבים מבני הציונות הדתית חשו פגועים ונעלבים, ואני מנצל את הבמה שמקור ראשון העמיד לרשותי כדי לבקש את סליחתם ולנסות בקצירת האומר להסביר את מקורם.
אין זה סוד שזה שנים רבות, אני, שלמדתי במוסדות החינוך שהקימה הציונות הדתית ובמידה כזאת או אחרת הייתי בשר מבשרה, עומד מולה כועס ומאוכזב. הכעס והאכזבה נובעים מהמהפך האידיאולוגי שהיא עברה מאז מלחמת ששת הימים – מהפך שאם אעמיד אותו על חודו, הוא הפרת האיזון העדין שהתקיים בעבר בין קודקודי המשולש של עם, ארץ ותורה. הדגש הושם באופן כמעט מוחלט על ארץ ישראל. הדגש החזק הזה גרר אחריו, לדעתי, לא מעט תקלות שאנחנו חווים אותם מעת לעת, ושלא אפרטן כי לא כאן המקום לעשות זאת.
העם הוא הקודקוד שלטעמי הוזנח. כמי שיותר משנות דור עוסק באופן פעיל בהנחלת הספרות העברית החדשה ובקשרי הקשרים שלה ל"ארון הספרים היהודי", כלומר לאוצרות הרוח הוודאיים שהורישו לנו אבותינו, אני נוכח לדעת עד כמה הבורות, הניכור ולעיתים השנאה שמפגינים הישראלים כלפי הקורפוס המופלא הזה, שאין דומה לו באף אחת מתרבויות העולם המוכרות לי, הם הרסניים ונוראים. כאן הייתה הציונות הדתית צריכה, ואולי אפילו חייבת, לתרום את חלקה, כאן הייתה צריכה להיות, לדעתי, שליחותה ההיסטורית האמיתית. רבים מבניה, שאני מוקירם ומכבדם ואוהבם, בכל העמדות שהגיעו אליהן באקדמיה, בחינוך, בביטחון, ברפואה ובמדע, היו יכולים להיות העושים והמעשים במהלך כזה.
אבל הדרך הזאת נזנחה לטובת הקודקוד האחר, הארץ. אני יושב מבוהל ומבועת וחושב מה יקרה בעתיד, אם אמנם תהיה בידינו הארץ, ואז יעמדו בנינו ונכדינו מולה בידיים ריקות כי לא יהיה את מי להושיב בה. לא פעם אני מתבונן בעם ובחברה הצומחים כאן, על העדפותיהם התרבותיות והחברתיות, תרבות האסקפיזם וההתמערבות והרדידות האיומה, וליבי מתפלץ בקרבי לנוכח הריחוק, אי הידיעה ולא פעם גם, ובעיקר, השנאה כלפי מה שיקר וחשוב בעינינו, אנחנו שתורת ישראל על שלל גילוייה היא משוש ליבנו.
אני חייב להודות שמעוות זה מנסה לתקן הדור הצעיר של הציונות הדתית, בכל מיני מסגרות ואופנים. ויחד עם זאת אני חייב להודות שמהלכים אלה מתקבלים עכשיו בחשדנות ובעוינות שהביטוי שלה הוא ב"הדתה". אבל דברים אלה מצריכים דיון מיוחד ולא כאן המקום לכך.
הכאב, הצער והאכזבה הם שפרנסו את הלהבה שיצאה מפי. הם, ולא שנאה או עוינות או בוז, חלילה, כפי שהשתמע לרבים. ואם תשאלו מדוע התעכבו הדברים הללו להיאמר עד היום, אומר לסיום שרק בעשרת ימי תשובה האחרונים גיליתי שבקשת סליחה ותשובה הם הדברים שהכי קל לנו לתבוע מזולתנו, ומאידך גיסא הם הדברים שהכי קשה לנו לתבוע מעצמנו.
