25 שנים בדיוק לאחור. יום ראשון, 22 בינואר 1995. אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. הייתי אז בשלהי הפרק הראשון בשירותי הצבאי בנח"ל, ומעט אחרי תשע בבוקר החלו לזרום שמועות על פיגוע התאבדות בצומת בית־ליד. ואז עוד שמועות, על פיגוע נוסף באותו מקום. עד סוף היום התבררו ממדי הזוועה: עשרים הרוגים, רובם חיילים, שאליהם נוספו שבוע לאחר מכן שני חיילים שמתו מפצעיהם. היה זה אחד מהפיגועים הקשים שידעה ישראל עד אז, ופיגוע ההתאבדות הכפול הראשון.
נעורינו היו ספוגים בדם. מצמרר לחשוב על זה. אוטובוס אחד בירושלים התפוצץ כמה מטרים ממני. פיגוע ההתאבדות בצומת אשקלון שבו נרצחה החיילת חופית אייש ונפצעו עוד עשרות התרחש ארבע דקות אחרי שעזבתי את הטרמפיאדה לכיוון בסיס זיקים, שבו שירתּי. כמעט לכל אחד מדור הפיגועים שאחרי הסכם אוסלו יש סיפור דומה.
למרבה המזל והשמחה, ילדינו לא חיים באווירת הטרור היומיומית הזו. עלייה לאוטובוס בתל־אביב או ירושלים אינה רולטה רוסית כפי שהייתה אז, והחיים מתנהלים כסדרם. אלא שאסור לנו לחיות באשליות שמשהו בצד השני השתנה. שמישהו שם הבין שאי אפשר לנצח אותנו באמצעות טרור. את ההוכחה המצערת לכך קיבלנו השבוע, כשראש השב"כ נדב ארגמן עמד על במה בטקס פרס ראש הממשלה על הישג מודיעיני־מבצעי לשנת 2019, ומסר בפומבי נתונים מדהימים ומדאיגים, שאיכשהו לא מצאו את דרכם לכותרות. לפי ארגמן, ארגונו סיכל בשנת 2019 יותר מ־560 פיגועים משמעותיים. שימו לב למינוח "פיגוע משמעותי": לא מדובר בזריקות אבנים ספורדיות או בהתארגנויות מקומיות להפרת סדר. יותר מ־300 פיגועי ירי. ארבעה פיגועי חטיפה. עשרה פיגועי התאבדות. רק שוו בנפשכם מה היה קורה כאן אילו עשירית מהפיגועים האלו היו מתרחשים. מלבד סייעתא דשמיא, כמובן, יש הסבר אחד להצלחות האדירות של שירותי הביטחון בסיכול ניסיונות אויבינו להרוג בנו וכמה שיותר: הימצאותם בשטח. מאז מבצע חומת מגן ב־2002, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בתוך קיני המחבלים, חושפים את ההתארגנויות הקטלניות בעריסתן ומצליחים להרוג אותן כשהן עוד קטנות. אין זה אומר כמובן שפיגוע התאבדות לא עלול להתרחש, חלילה. אבל כשלפי הסטטיסטיקה היבשה בכל 15 שעות – קרוב לפעמיים ביממה – יש פלסטיני שמחזיק בתוכנית מעשית להרוג יהודים ושלא מצליח בסופו של דבר לממש את זממו, צריך לתת על כך את הדעת ולהסיק מסקנות.
וכן, יש מסקנות. ואולי בגלל המסקנות האלו לא שמענו השבוע יותר מדי על הנתונים הללו, שעל פי כל קריטריון הגיוני שווים דיון ציבורי. כלי התקשורת המרכזיים פרסמו את דברי ארגמן באופן הכי יבש ומינורי, כאילו אינם קשורים לחיינו ולחיי ילדינו אלא לאיזו מדינה רחוקה באפריקה. ובכן, לא. זה מתרחש כאן וצריך לדבר על כך. המסקנה העיקרית היא שאין תחליף להימצאותם של צה"ל והשב"כ בשטח. כל מי שמדבר על עוד התנתקות, התכנסות, נסיגה או כל מילה אחרת שתכשיר את השרץ, מוביל אותנו בעיניים פקוחות לימים אפלים שבהם מחבלים יכולים לשבת במקומותיהם לבטח, לתכנן ולשגר פיגועים לערי ישראל, כשהם יודעים שכל רע לא יאונה להם. עם ישראל צריך לדעת שזו הבחירה שלפניו: המשך ביסוס הנוכחות הצבאית ביו"ש ושליטה ישראלית מלאה בכל השטח, או חזרה לימים של פיגועים בכל שני וחמישי.
מסקנה נוספת שכל מי שרואה את הדברים נכוחה חייב להסיק היא שהיישובים הישראליים ברחבי יו"ש הם חומת המגן, הקו הראשון לעצירת הטרור הפלסטיני. במקומות שיהודים גרים בהם, חיים בהם, נוסעים בהם ותופסים בהם טרמפים – צה"ל והשב"כ יהיו ויפעלו; במקומות שלא יהיו בהם יהודים, גם כוחות הביטחון יצמצמו נוכחות. ובמקום שבו צה"ל יהיה פחות, טרוריסטים יהיו יותר. אין ואקום. הימין נשמע כאן קצת כמו תקליט שבור, אבל אין ברירה אלא לחזור על העובדות הפשוטות: כל מקום שנטשנו הפך למקום שממנו מנסים להרוג בנו.
אתמול נערך בירושלים "פורום השואה" בנוכחות מרשימה של 45 מנהיגים מרחבי העולם. זה היה בלי ספק אירוע מרשים, מכובד וחשוב. ואף שאין להשוות את השואה לשום דבר אחר שקרה מאז, ואף על פי שהפלסטינים אינם נאצים – אם כי מנהיגם אבו־מאזן עשה עבודת דוקטורט שבה טען כי מספר הנרצחים בשואה היה פחות ממיליון, וכי ההנהגה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים – כדאי שמנהיגי העולם, וגם אנחנו, נזכור שקילומטרים ספורים מהמקום שבו התכנס אתמול הפורום יושבים אנשים שרוצים להרוג יהודים, בדיוק כמו פעם, רק כי הם יהודים. פעמיים ביממה לפחות. עטיפות והסברי "כיבוש" למיניהם אינם מחזיקים מים בשביל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של רצח יהודים בידי ערבים גם הרבה לפני מלחמת ששת הימים, כאילו שמחבלים צריכים תירוץ בשביל להרוג יהודים.
אז לא, המצב בכלל לא דומה. הוא לא דומה כי יש לנו מדינה וצבא ושב"כ, ואיש מאיתנו לא הולך כצאן לטבח. אך כדי שהמצב הזה יישמר, כדי שגם בשנה הבאה נוכל לשמוע רק על סיכול פיגועים ולא חלילה על שמות הרוגים, אנחנו צריכים לומר בקול גדול את האמת שאין בלתה: לישראל אסור לסגת מילימטר משטחי יו"ש, וכל דיבור בכיוון הזה מחליש את כוח העמידה שלנו מול האויב. כמו שנתוני השב"כ מוכיחים בבירור – האויב הזה אינו נח לרגע.
