בין וושינגטון ועסקת המאה לכתבות היח"צ של סוף המהדורה כמעט וחמקה לה ידיעה מקומית כואבת, תזכורת לחורף הסוער שמתרחש כל העת מעבר למסכים. קייס אבו רמילה בן השמונה משכונת בית חנינא נמצא מת בבור מים, לאחר לילה ארוך של חיפושים. בין הדיווחים על היעלמותו בצהרי יום שישי ועד למציאתו בתחתית הבור – חלפו שעות מתוחות, רוויות אלימות ותסריטים דמיוניים.
ספקולציות על כנופיית יהודים שחטפה את הילד, סטייל פרשת מוחמד אבו-ח'דיר הופצו והופרכו על ידי המשפחה, לא מספיק מהר כדי למנוע את העימותים האלימים בין המשטרה לתושבי השכונה שניסו להתפרץ לנווה יעקב הסמוכה. משוכנעים שאם יחפשו היטב ימצאו את גופת הילד אצל השכנים היהודים.
כך קיבלנו תמונת סיקור מבלבלת: רגע אחד אנחנו צופים בהפגנות אלימות, ורגע אחרי נראים על המסך תושבי מזרח העיר עם כוחות הביטחון וההצלה שואבים יחד מים מהבור, מגויסים כולם למשימת הצלת חיים. יידוי אבנים בקצה השכונה, ובליבה – פעילות משותפת של נציגי השלטון והשכנים המודאגים.
הטרגדיה הזו משקפת את הקשר המורכב בין תושבי מזרח ירושלים לעירייה; על פני חוץ ישנה הזנחה, אלימות, חוסר אמון, אבל ישנם גם תהליכים פנימיים. בזמן שגורמים פוליטיים כמו הרש"פ וטורקיה משתמשים בתושבים כמו פיונים במשחק, מתחת לפני השטח מתרחשת מגמת נורמליזציה ושיתוף פעולה בין התושבים לעירייה הישראלית: כך למשל אחוז הבקשות שהוגשו לקבלת אזרחות ישראלית זינק בכמעט 50 אחוז רק בארבע השנים האחרונות; שיעור המבקשים להיבחן בבגרות עברית עולה, ועוד ועוד מנהלים קהילתיים – זרוע מובהקת של העירייה – נפתחים בשכונות מזרח העיר.
העירייה אף משקיעה סכומים עצומים בתוכנית חומש רחבה לצמצום פערים – אבל גם תהליכים אלו לא יוכלו למחוק את מדיניות עצימת העיניים ששלטה בבנייני כיכר ספרא מרבית השנים.
"בית קברות לילדים", כך כינה דודו של אבו רמילה את הבור בו נהרג אחיינו, ובצדק. הבור נמצא סמוך לבית הספר השכונתי, ולטענת התושבים כבר עשור שהוא נותר לא מגודר ולא הוצבו לצדו שלטי אזהרה. הגשם המבורך ששטף את העיר מילא את הבור העמוק במים, וכך נוצרה מלכודת מוות בטוחה.
הבור הזה הוא רק סימפטום לתשתיות הלקויות של מזרח העיר. בשכונת בית חנינא חלק גדול ממערכת הכבישים אינו סלול, וגם על גנים ציבוריים לילדים אין על מה לדבר. האם חשב קייס הקטן שהבור הוא משחק לילדים? אולי מעד כשצעד בסמוך, אולי חשב להשתעשע בשלולית. הנסיבות עוד לא ברורות, אבל קל לדמיין עד כמה חמקמק הוא הגורל בהעדר חוק וסדר, ותחומים אסורים.
חוט דק שזור בין שיתוף הפעולה לאלימות התושבים, ובעיריית ירושלים מבינים היטב שרק לקיחת אחריות על הנעשה בחצר האחורית תוכל למגר את חוסר האמון העמוק. ואכן תגובת העירייה למחדל הייתה מרוככת, ואפשר היה להרגיש טון של התנצלות.
ומילה טובה לעורכי המהדורות; בעוד עיתוני הבוקר בקושי הועילו בטובם לפנות מקום בעמודים האחוריים, הפרשה אכן זכתה לסיקור ראוי אמש ברצף האייטמים החדשותיים. ובכל זאת, לחובבי ההשוואות, נסו להיזכר בזמן המסך של אסון המעלית.
