הביזיון של הפוליטיקה הציונית־דתית, שהגיע לשיאו בהגשת הרשימות לכנסת ה־23, גרם לציבור שלנו להגיב בכמה אופנים. ממש כמו מול ים סוף בעת יציאת מצרים, גם לאירועים האלה התחלקה התגובה לכמה כתות.
כת אחת טוענת שאין מה להתרגש: הפוליטיקה היא עניין מלוכלך, ומי שמפתח ציפיות שהיא תהיה ערכית ומוסרית חי באשליות. אבל הפוליטיקה אינה מלוכלכת מעצם מהותה; אלה הפוליטיקאים שעושים אותה למלוכלכת. נכון אמנם שהשיטה הדמוקרטית אינה מקלה עליהם, וטומנת בחובה מעצם מהותה את הדמגוגיה, השטחיות, האינטרסנטיות והאגו, אבל כל זה עדיין איננו פוטר את הפוליטיקאים מאחריותם. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", מלמד אותנו הרב קוק בפסקה הידועה מספר אורות.
לא, הפוליטיקה אינה מושחתת מעצם מהותה, לא העולמית ולא הלאומית. לא חזרנו לארץ ישראל כדי לנהל פוליטיקה מהסוג שמנהלות אלה שנקראות בטעות "המתוקנות שבאומות". השדה הפוליטי מוגדר אצלנו במושג "מלכות ישראל", והמושג הזה עצמו מורה על תפארתה, הדרה ומלכותיותה של הפוליטיקה הישראלית מעצם מהותה.
כת שנייה שהתגלתה על רקע המשבר האחרון היא תמונת ראי לכת הראשונה. גם היא מניחה שהפוליטיקה מלוכלכת מעצם מהותה, אבל בניגוד לכת הראשונה, היא מסיקה מכך שעדיף להשאיר אותה לאחרים. הכת הזו טוענת שאין שום צורך שלציונות הדתית יהיה בכלל כוח פוליטי שמייצג אותה, ושאת השפעתה הרחבה בחברה הישראלית היא אמורה לתרום בדרכים אחרות. מין גישה נוצרית טהרנית שכזו, שאינה מבינה שהייעוד הישראלי הוא גילוי הקדושה, המוסר והערכיות בחיים עצמם, ודווקא במקום הגשמי ביותר של חיי האומה – בפוליטיקה, במלחמה, במשא ומתן העסקי וכדומה. בדיוק כפי שעם אינו יכול למלא את תפקידו ולבוא לידי ביטוי מלא בהיסטוריה בלי מדינה והגדרה עצמית פוליטית – בניגוד לשיטתם של החרדים והרפורמים – כך גם שבט אינו יכול למלא את תפקידו בחיי האומה בלי הגדרה פוליטית עצמאית. בריחה מהממד הפוליטי כי הוא קשה ומסובך, והפקרתו בידי כוחות שאינם באים מן הקודש – אין זו הגישה הישראלית.
ועוד כת, שלישית, היא הכת הריאליסטית, שמשלבת בתוכה גם שמרנות וגם ענווה גדולה. גדולה מדי. אנחנו לא כאלה גדולים, היא טוענת; בסך הכול שבעה מנדטים. מי שמצפה להישג גדול יותר, או חושב על השפעה פוליטית גדולה יותר של הציונות הדתית בחברה הישראלית – כל שכן על הנהגה, ה' ישמרנו – אינו מבין את התפקיד הצנוע שמיועד לנו בציבוריות הישראלית. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות שומרי הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת, ולא לשגות בדמיונות שעלינו להיות נהגי הקטר. הכת הזאת מעדיפה לא לחלום חלומות גדולים. היא לא אוהבת את יוסף בעל החלומות. גם לא את משה רבנו, שאמר "כי אתם המעט מכל העמים" ובכך לימד אותנו שהנהגה אינה קשורה לכמויות ומספרים אלא לאיכויות, ושמושג ההנהגה והאידאליזם המתחייב ממנו קשורים בהכרח ובאופן מהותי למיעוט מספרי וכמותי. אגב, גם החלוציות הציונית לימדה אותנו שמיעוט איכותי ואידאליסטי הוא שמחולל את פריצות הדרך בחיי האומה והעמים. הריאליסטים, אלה שלא שגו בחלומות, אלה שלא הגאולה הייתה משאת נפשם, והם היו הרוב הגדול, לא באו לבנות את ארץ ישראל בעקבות מצוקת האנטישמיות באירופה; הם העדיפו את מצרים של אמריקה.
התיקון להסתאבות הפוליטיקה שלנו אינו טמון בעמדת הכתות האלה. הוא מתחיל בהכרה שחטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו, ושהתגובה הראשונית של רבים מאיתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אין לכסות על הערווה. המחאה הגדולה הייתה חייבת לבוא, והפוליטיקאים שלנו שמעו אותה היטב. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתרו ולהגדירו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.
חובה עלינו לשקם את האמון בהנהגה הפוליטית, וזה מתחיל דווקא מלמטה, לא מלמעלה. הוא לא יקרה כל עוד אנחנו, הציבור הרחב, לא נגדיר במדויק את הבעיה של הנהגתנו הפוליטית, דבר שכנראה אינה מסוגלת לעשות בעצמה. הטחת האשמות כללית והנאה מגירוד הפצעים לא יעזרו כאן. גם הרס עצמי לא נוכל להרשות לעצמנו. אנחנו, הציבור, חייבים לבוא להנהגה בדרישות ובתביעות ברורות, ולהסביר לראשיה ברחל בתם הקטנה מה מוטל עליהם לעשות אם הם חפצים לזכות שוב באמוננו בבחירות הקרובות.
