כנס המנהיגים המרשים שנערך אתמול בירושלים, "האירוע הבינלאומי הגדול ביותר בתולדות המדינה", לא היה מתקיים אלמלא מקומה החשוב כל כך של השואה בתודעת דורנו. זה מעורר מחשבות נוגות: כמה קל להתאבל בדיעבד על יהודים מתים, לעומת הקושי של מדינות המערב לגייס מתוכן את העוצמה המספקת כדי למנוע מלכתחילה את מותם, יחד עם מיליוני בני אדם אחרים, לו היו מוחצות את היטלר ומשטרו כשעוד היו קטנים. זו אותה דילמה ממש שעומדת בפני הקהילה הבינלאומית כיום, בהתמודדות מול האיום האיראני לא רק על מדינת ישראל אלא גם על העולם המוסלמי־סוני.
אבל חשוב להתבונן במשמעות הכינוס גם מנקודת מבט יהודית וישראלית. בהקשר הזה, השואה הפכה במשך השנים מאסונו הנורא של העם היהודי לאחד מ"נכסיו" הגדולים ביותר: גאים בה, מראים אותה לאורחים, מטפחים אותה במוסדות מיוחדים. עד גבול מסוים, זה הכרח בל יגונה. העם היהודי אמנם הקים תנועה לאומית ותבע לעצמו בית לאומי ריבוני עוד לפני השואה, אבל ברור שלשואה היה חלק גדול בהסכמה הבינלאומית שניתנה לכך בסופו של דבר. חברי משלחת האו"ם שהגיעו לארץ ישראל כדי לקבוע את גורלה התרשמו במיוחד ממקרה ספינת המעפילים אקסודוס, שעל סיפונה אלפי ניצולי שואה, שהבריטים גירשו אותה ושלחו אותה בחזרה לאירופה. גם הסכם השילומים עם גרמניה, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, בוודאי תרם ליכולת הקיום של מדינת ישראל הצעירה – אם כי אני מודה שהיה לי קשה לגלות שדוד בן־גוריון הגה את רעיון השילומים בעיצומם של ימי השואה.
אבל בעשורים האחרונים, עם התעצמותה המבורכת של ישראל, חל שינוי באופן השימוש ב"מטבע" השואה. מנכס שבאמצעותו ישראל מקבלת באופן חד־צדדי את התנאים הראויים לעצם קיומה, הפכה השואה למטבע סחיר שבאמצעותו ישראל גם נותנת. בעיקר הכוונה לבריתות מדיניות עם עמי מזרח אירופה, שישראל מעניקה להם, במפורש או בהסכמה שבשתיקה, את הרשות לשנות לצורכיהן את הסיפור ההיסטורי של חלקן בזוועה.
זה התחיל עם פולין, שצדקה כאשר התנגדה במשך שנים להצגת מחנות ההשמדה שבנו הנאצים על אדמתה כ"מחנות השמדה פולניים", אבל ניסתה להרחיב את הוקעת השקר הזה גם לכיוון של התנערות מאחריות לפגיעה ביהודים בתקופת השואה וקודם לכן.
בחודשים האחרונים מתמקד הוויכוח ההיסטורי בניסיון של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, להתנער מאחריותה של קודמתו ההיסטורית, בריה"מ, לפריצת מלחמת העולם השנייה, וממילא גם לאירועי השואה – ואף להאשים בכך את הפולנים. אבל האירועים מדברים בעד עצמם. שמונה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה היה להיטלר מספיק חשוב ודחוף לחתום על הסכם עם בריה"מ, הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שבו הובטחה אי התקפה הדדית, ובתמורה הובטח לסטלין חלקו ב"שלל" הפולני: גרמניה תקבל את חלקה המערבי, ובריה"מ את חלקה המזרחי.
נכון שאחרי הבגידה של היטלר ב־1941 נלחמו הרוסים כאריות ואף היו למשחררי מחנות המוות, והם שכבשו בסופו של דבר גם את ברלין עצמה. אבל הגבורה הזאת אינה יכולה לשחרר את הרוסים מעמדתם לפני המלחמה. אלמלא הסכימו לתת להיטלר ביטחון מפני פתיחת חזית שנייה בגבולו המזרחי, ייתכן שלא היה מעז כלל לפתוח במלחמה, לפחות לא באותו זמן, או שהיה פותח במלחמה במערב ומובס במהירות אם היה מותקף גם ממזרח.
העובדה שמנהיגי ישראל נמנעים מלומר לפוטין את האמת הזאת, בגלל חשיבותו המדינית כיום, היא בעייתית. אבל לכל הפחות היה ראוי שיאפשרו לנשיא פולין לומר אותה. נכון שאפשר לתרץ את רשימת הנואמים בטקס ביד ושם בכך שניתנה הזכות רק לראשי המדינות שלחמו בגרמניה (וגם לנשיא גרמניה עצמה). אבל מול השקר הגלוי של פוטין היה ראוי לאפשר למנהיג פולין לשאת את דברו, בסיכום מראש שלא ינצל את הבימה להשמעת השקר הפולני בעניין היות הפולנים רק קורבן.
הפיכתה של שואת העם היהודי לסמל הרוע האנושי, צריך שתטיל עלינו אחריות יתר ולא זכויות יתר. זו אחריות להשמעת קול נגד רדיפת בני אדם בגלל זהותם, וודאי שאינה נותנת לנו לגיטימציה "לסחור" בסיפור השואה למען אינטרסים מדיניים.
