יום חמישי, אפריל 10, 2025 | י״ב בניסן ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

שלמה פיוטרקובסקי

כתב ופרשן משפטי

גם בימין צריכים להפנים: בדמוקרטיה, הרוב קובע

כל מה שיש כאן זו קואליציה להפלת נתניהו, הא ותו לא. ואף על פי כן, גם רוב לנושא אחד הוא רוב, ורוב שצריך להיות מסוגלים לקבל את העובדה שהוא רוב

הליכוד ומפלגות גוש הימין החליטו לעבוד בשיטת "שברו את הכלים ולא משחקים". זו למעשה משמעותה של ההחלטה להחרים את כל דיוני מליאת הכנסת סביב סוגיית הקמת ועדת הכנסת והחסינות. להחלטה הזו, צריך לומר, יש כמה נימוקים הגיוניים. יש משהו מעוות בקיום הדיונים בסוגיה כזו בתוך תקופת הישורת האחרונה של מערכת הבחירות. לא לחינם המסורת הפרלמנטרית בישראל קובעת שהכנסת מושבתת בתקופת בחירות. יש לזה סיבה טובה. אם רוצים להימנע מהפיכת המליאה והוועדות לקרקס של תעמולה, צריך לשלם את המחיר של השבתת בית המחוקקים.

ומנגד, אם כבר מחזירים את הכנסת זמנית לפעולה, הדיון בחסינות נתניהו זה הדבר הכי דחוף? יש המון בעיות קשות שעם ישראל מחכה לפתרונן. אולי דחוף הרבה יותר לעסוק בהן לפני שמטריחים את הכנסת לעיסוק בחסינותו של נתניהו. גם לא כל כך ברור למה דחוף להכניס את נתניהו למצב של "סיכון כפול". הרי גם לו יצליח ראש הממשלה לעשות את הנס ולקבל חסינות, תוקפה יהיה בקושי חודש וחצי, עד כינוס הכנסת ה-23. אז יצטרך נתניהו להגיש בקשת חסינות חדשה לגמרי ולעבור את כל הטקס מחדש. אז למה דחוף לעסוק בזה דווקא עכשיו?

אבי ניסנקורן ובני גנץ בטקס ההשבעה לכנסת ה-21. אפריל 2019. צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

לכן יש היגיון רב בדרישתו של ראש הממשלה ובדרישת הליכוד שלא לקיים כעת את דיוני החסינות. אלא שהכנסת היא מוסד דמוקרטי שמקבל את הכרעותיו בדיונים שמסתיימים בהצבעות. אין כל צל של ספק שבנקודת הזמן הנוכחית, רוב מוחלט של חברי הכנסת (כלומר רוב של יותר מ-61 ח"כים, שממילא איננו 'רוב מקרי') דורש לקיים את הדיונים וההצבעות כבר כעת. נכון, הם שמעו את הטענות והנימוקים – ולא השתכנעו. הם לא מוכנים לחכות עד אחרי הבחירות, וזו שגיאה קשה. כי אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על הכנסת שלנו בוודאות זה שבסוף "הכדור הוא עגול". מי שהיום הוא הרוב – מחר יהיה המיעוט. מי שהיום עושה שימוש לרעה בכנסת בזמן קמפיין הבחירות לא יוכל להתפלא כשאותו הדבר יקרה נגדו בעוד שנה או ארבע שנים. אבל כל זה – כאמור – שיקולים פוליטיים. בסוף הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה הסופית הוא הכנסת ברוב חבריה. ואם נציגות מוסמכת של רוב חברי הכנסת דורשת את כינוס המליאה, אז הכינוס הוא הצעד הדמוקרטי.

ההחלטה של הליכוד, וכנראה גם יתר מפלגות גוש הימין, להחרים את כינוס המליאה היא אמנם לא צעד בלתי דמוקרטי, שהרי גם החרמה היא כלי דמוקרטי. אולם, יש בה ביטוי של זלזול בהליך הדמוקרטי. חלק מהמאפיינים של דמוקרטיה הם ההשתתפות של המיעוט במשחק, מתוך הבנה והכרה שגלגל סובב בעולם. החרמה של המשחק הדמוקרטי על ידי המיעוט מהווה למעשה שדר של כפירה בלגיטימציה של הרוב לקבל החלטות.

עבור מי שהיו באופן כזה או אחר חלק מהרוב הקואליציוני ברציפות כבר כעשור התחושה של מעבר לעמדת המיעוט היא תחושה קשה. הרגשה ש"גנבו לנו את המדינה". התחושה הזו מתעצמת לנוכח העובדה שמול גוש הימין לא ניצבת במקרה הזה קואליציה של ממש. אין בכנסת רוב לשום קואליציה אלטרנטיבית (שהרי אם היה כזה רוב, לא היינו בעיצומם של הימים הללו במערכת בחירות שלישית ברציפות).

כל מה שיש כאן זו קואליציה להפלת נתניהו, הא ותו לא. ואף על פי כן, גם רוב לנושא אחד הוא רוב, ורוב שצריך להיות מסוגלים לקבל את העובדה שהוא רוב. מי שמאמין שהמגרש האמתי שבו מוכרעות ההכרעות האמתיות במדינת ישראל צריך להיות המגרש הפוליטי, ולא המגרש המשפטי, חייב קודם כל לכבד את הכרעת הרוב, לפני כל דבר אחר. דווקא לכן ההחלטה להיעדר מהדיונים בכנסת בנושא הקמת ועדת הכנסת היא שגיאה. נכון, זו מלחמה שאי אפשר לנצח בה, אבל בדמוקרטיה נלחמים גם מלחמות אבודות, זו חלק מהדרך לנצח בסוף.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.