הפילוסוף היווני הרקליטוס טען שהעולם משתנה בלי הרף, שההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, וש"אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים". אך זו אינה סיבה לא ללמוד מהעבר, לקחת רעיונות מוצלחים ולנסות ליישם אותם בעתיד, גם אם בשינויים מתחייבים. זה נכון בחיים, זה נכון גם בפוליטיקה.
כל דיון בעתיד הפוליטי של הציונות הדתית חייב להביא בחשבון קודם כול את המציאות המשונה שאנחנו נתונים בתוכה. אסור לעצום עיניים מול האפשרות של מערכת בחירות רביעית ברציפות בעוד כחצי שנה. לכן יש לעשות הכול כדי שהתהליך שיביא את הציונות הדתית למערכת הבחירות הבאה יהיה שונה מקודמיו, ופחות בעייתי ומתסכל משבעת השבועות שקדמו להגשת הרשימות בבחירות הנוכחיות. צל האפשרות של מערכת בחירות רביעית צריך להביא לחשיבה מחדש על הפוליטיקה הדתית־לאומית במבט מפוכח על המציאות.
הנחות היסוד העיקריות פשוטות: במרחב הפוליטי שמימין לליכוד נמצאת בעיקר הציונות הדתית. יש שם אמנם גם חילונים, אבל מספרם לא גדול. ברגע האמת מרביתם שבים הביתה, לליכוד. גם בעבר, כשהיו מימין לליכוד מפלגות שלא הוגדרו דתיות, כמו למשל מולדת והתחיה, רבים ממצביעיהן היו בני הציונות הדתית. אפשר לחלום על שינוי המציאות האלקטורלית הזו, אבל קשה להניח שהחלומות יתגשמו. הימין החילוני, ברובו הגדול, מצביע ליכוד. זה נכון במיוחד במציאות הנוכחית, שבה הליכוד הפך ממפלגת ימין־מרכז למפלגת ימין מובהק.
בתנאי אחוז החסימה הנוכחי, שעומד על כארבעה מנדטים, אין מקום לשתי רשימות מימין לליכוד. גם אם מצרפים את מצביעי עוצמה יהודית, מגיעים לשמונה עד תשעה מנדטים ביום בהיר במיוחד. לא יותר. הסיכוי שבריצה של שתי רשימות לפחות אחת מהן לא תעבור הוא גבוה מאוד. אי אפשר לתכנת הצבעה באופן מדויק כך שכל אחת משתי הרשימות תעבור בדיוק. זה לא יקרה.
לכן הגיע הזמן להתפכח מהאשליות ולהבין שבמרחב הפוליטי הזה, שבין נפתלי בנט לבצלאל סמוטריץ' (נשאיר כרגע בצד את עוצמה יהודית, שאינה בהכרח שותפה טבעית) תהיה בעתיד הקרוב רק רשימה אחת לכנסת. בסוף גם נפתלי בנט הבין את זה, אחרי שרק ימים אחדים קודם לכן הוא הכריז ש"הימין החדש ירוץ עצמאית". המציאות חזקה מכל רצון, ויהיה זה העז ביותר. אם בעתיד ירד אחוז החסימה, אפשר יהיה לחשוב על פיצול כוחות. יש גם סיכוי שביום שאחרי נתניהו יתחלקו הקלפים מחדש. אבל במציאות הנוכחית רשימה אחת היא הכרח בלתי נמנע, חתונה כפויה שאין מנוס מלהשלים איתה.
ברגע שמבינים שהעתיד הנראה לעין דורש רשימה אחת, הצעד הבא הוא כמובן לחשוב איך נמנעים מחזרה על המראות המביכים של השבוע שעבר. כיצד הופכים את יצירת הרשימה האחת מתהליך מבזה ומשפיל לתהליך סביר, ואולי אפילו מעצים. יש כל מיני אפשרויות, אבל הפתרון הוא איחוד: מפלגה אחת שתשתרע, למרות כל קשיי העיכול והמאבקים הפנימיים, על המנעד הרחב שבין חרד"לים לליברלים, בין דתיים לחילונים ימניים מסוגה של איילת שקד.
זה לא ימנע את המאבקים הציבוריים. זה גם לא ימנע את המאבקים הפוליטיים הפנימיים בין העמדות והתפיסות. זה כן יאפשר בנייה של מנגנון מפלגתי שיוכל להכריע וגם לקבל החלטות. בתוך מפלגה אחת יש יו"ר אחד, מנהיג שמוביל את כל האגפים למרות כל המתחים. בימינה דהשתא יש לא פחות משלושה יו"רים (אם מתעלמים מהעובדה שלימין החדש עצמו יש שני יו"רים. אכן חתיכת סטרטאפ: מפלגה עם שלושה ח"כים ושני יו"רים. כמעט מוזר שבליכוד יש רק יו"ר אחד).
אפשר לקרוא למפלגה החדשה הזאת "היהודי החדש" או "הבית הלאומי", "הימין הלאומי", או "האיחוד היהודי", זה לא באמת משנה. אפשר גם לקרוא לה ימינה, אף שבעיניי זה שם לא ממש מוצלח. השם לא חשוב, חשובה ההבנה שבמצב הנוכחי נגזר על כולנו להיות ביחד, והדרך ליחד הזה חייבת לעבור באיחוד שלם, לא בהסכמי אד־הוק, וגם לא מפני שמתחשק לנו להיות מפלגה אחת, אלא פשוט כי באופן מהותי אין ברירה אחרת.
לו היינו בטוחים שעד לבחירות לכנסת ה־24 יחלפו עוד לפחות שנתיים, עדיף ארבע, אפשר היה לדחות את העיסוק בסוגיה הזאת לאחרי הבחירות. אין ספק שבימים הללו יש לראשי ימינה גם דאגות יותר בוערות. אך מאחר שנכון לרגע זה אין שום אינדיקציה ברורה לכך שהקיפאון הפוליטי ייפתר בדרך כלשהי, אי אפשר לא לעסוק בכך בכלל. חייבים להתחיל לדבר על זה ולהכין את הקרקע כבר עכשיו. אחרת נגיע לבחירות הבאות, אולי בעוד חצי שנה, מנקודת פתיחה גרועה עוד יותר משהיינו בה.
ז'נבה החמושה
המשורר נתן אלתרמן ניסח בפזמון שירו "השלום" את אחד החלומות הישראליים האולטימטיביים לעתיד טוב יותר: "תל־אביב תהיה ג'נבה". שאיפה כמעט משיחית לשלום בין ישראל לשכנותיה, בסגנון אירופי. גבולות פתוחים, קשרים הדוקים, ובעיקר נורמליזציה של היחסים. הבעיה היא שהמציאות פעם אחר פעם מזכירה לנו שהחלום הזה הוא בעצם פנטזיה, שאינה עתידה להתממש לעולם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסיפור הירדני.
השבוע החליט הפרלמנט הירדני לדרוש מממשלת ירדן לבטל את הסכם יבוא הגז הישראלי לממלכה. ההנהגה הישראלית כמובן גאה מאוד בהסכם, אבל בירדן הוא נחשב לחרפה, למרות היתרונות הכלכליים הגדולים מאוד שלו. הירדנים אינם אוהבים את הרעיון של יבוא גז מישראל, גם אם הוא מועיל להם.
לכאורה זה משונה. בין ירדן לישראל מעולם לא היה סכסוך אמיתי. לישראל יש אינטרס בממלכה ירדנית חזקה, שתשמור על השקט בגבול הארוך ביותר שלה, ותבלום את הסכנות ממזרח. לירדן יש אינטרס בקיומה של ישראל חזקה, שהיא ערובה להמשך קיומה העצמאי במזרח התיכון הסוער. השלום בין המדינות טבעי ביותר, ולמרות זאת הוא מתקרר והולך.
מבחינת הערבים – במקרה הזה מדובר בירדן אבל הדבר נכון גם לגבי מצרים – הפנטזיה הישראלית ש"תל־אביב תהיה ג'נבה" היא סיוט, חלום בלהות. השלום הקר הוא הכרה במציאות, אך נורמליזציה מבטאת השלמה עם הלגיטימיות של החזון הציוני, ואת זה הם מתקשים לקבל. דא עקא, בשביל ישראל היעדר הנורמליזציה מבטא חוסר השלמה עם קיומה, ומשרה תחושה שהשלום הוא מוצא של אין ברירה מבחינת הערבים, כי ישראל חזקה מכדי שאפשר יהיה להביס אותה. המסקנה: למען שלום, ישראל חייבת להמשיך להשקיע משאבים רבים בשמירת היתרון הצבאי האיכותי שלה.
לכן ישראלים רבים כבר אינם מתרגשים עוד מהאפשרות של קריסת הסכם השלום עם ירדן. ממילא ישראל אינה יכולה לקבל ממנו יתרונות ממשיים מלבד הסוגיה הביטחונית, שלמענה לא בטוח שבאמת צריך הסכם שלום. דוגמה לכך היא למשל האדישות בימין הישראלי לנוכח האפשרות שהחלת הריבונות בבקעה תפגע בהסכם השלום. אם ממילא לשלום אין פירות ממשיים, מה יכולה להזיק החלת הריבונות?
