נפתח בווידוי מביך של כתבת מדינית: אחד הדברים הכיפיים המרכזיים בנסיעת עבודה כמו זו שנקרתה בדרכי השבוע, הוא האפשרות לחוות במציאות קלישאות מוכרות משפת החדשות, ואז גם לכלול את המילים השגורות הללו בדיווחים כתובים. כך, צירופי מילים אגביים כמו – "על מדשאות הבית הלבן", או "בפתח הפגישה שבחדר הסגלגל", לובשים ממשות של אוויר קר, דשא ירוק, דגלי פסים וכוכבים, ומשרד אליפטי מרוהט בכבדות.
כדי להשלים את הקלישאה האמריקנית עד תומה, הצטיידתי לכתיבת הטור הנוכחי בכוס קפה כבירה ובדונאט זעיר אך עתיר קלוריות, והתיישבתי מול מסך הטלוויזיה עצום הממדים שבחדר המלון. הכי אמריקה שיש.
מכיוון שהמדור היומי הנ"ל מוקדש לכתיבת ביקורת על משדרי אקטואליה, זפזפתי בשקדנות בין הערוצים וצפיתי בסבלנות. ראיתי דיווחים על דיוני החסינות של טראמפ, המון כתבות געגועים לקובי בראיינט המנוח ואינסוף עדכונים מפורטים על מזג האוויר הדי שגרתי לעונה הנוכחית. היו גם כתבות על הסופרבול, על וירוס הקורונה המאיים על המזרח ואפילו סיפור עצוב על ניצולי שואה לרגל יום השואה הבינלאומי.
אבל רק אחרי דקות חדשות מרובות, הגעתי לבסוף אל הדיווח הלקוני הקצר האחד, שעסק בנושא לשמו התכנסו השבוע כתבים ישראלים תזזיתיים אל וושינגטון הבירה. בעוד פרטי "עסקת המאה" האמריקנית יכולים פוטנציאלית להיות משני חיים עבור ישראלים ופלסטינים רבים, כאן זה פשוט "לא סיפור". טראמפ נפגש היום, טראמפ יפרסם מחר, הפלסטינים לא מעוניינים, והלאה לסיפור הבא. ולמרות הנטייה הישראלית המיידית לקחת את ההתעלמות הזו ללב, ייתכן ויש כאן דווקא עניין לא רע.
כי הנה עוד קלישאות שמתממשות: "רחוק מהעין רחוק מהלב" למשל, או "כשאין חדשות, אלו חדשות טובות" השאול מאנגלית. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כבר לא עניין גדול. הוא לא קובע סדר יום, לא פותח מהדורות, לא עומד בליבו של ויכוח סוער על סיקור מוטה או הוגן. הוא הולך ותופס את מקומו הראוי כהתרחשות שולית יחסית בהוויית העולם. ואף כי עוד חזון למועד (יאי, עוד קלישאה מפותגמת), דווקא מתוך חזרתו של הסיפור לממדים השפויים האלו, צומחת האפשרות להגיע לפתרון מציאותי יותר, עם פחות דמיונות על אידיליה קסומה, ויותר ממשות יומיומית מעשית.
