כל שורה ושורה בנאום דיל המאה החגיגי של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, יכול היה לפרנס מהדורות חדשות שלמות וכותרות ראשיות מאירות עיניים. הכרה בזכותה של ישראל על חבלי ארץ שנויים במחלוקת, ירושלים מאוחדת, ריבונות וסיפוח, פירוז עזה ועקירת תמיכת הרשות בטרור – הכול היה שם ועוד הרבה יותר מזה.
אכן, הייתה גם הצעה מסוכנת למדינה פלסטינית, שתחת ממשל אחר עשויה להרחיב את גבולותיה ולבסס קני טרור. אולם ממשל טראמפ לא בונה על תוכנית עיוורת כפי שעשו קודמיו. הוא מתנה את כל הגזרים שהוא מציע לפלסטינים בביטחון הרמטי לישראל. זה לבדו תקדים אמריקני מפעים, סעיף קיומי שדיירי הבית הלבן הקודמים לא השקיעו בו במיוחד. את מכבש הלחצים התעקשו האובמאים למיניהם להפעיל על ישראל תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות שהם מציבים בפניה. בתקופתו של נשיא אחר נשיא, התעקשה צמרת הבית הלבן לדרוש מישראל תנאי בלתי סביר בעליל: לבנות תוכנית שלום שלמה על מילה של טרוריסטים מוצהרים ותומכיהם. הם בחרו לסתום אוזניים נוכח הצהרות מסוכנות בערבית, ולתרגם אותן למערבית מנותקת מציאות.
הלילה הזה הושלם המהפך הגדול בין ממשל אובמה לבין זה של טראמפ. מה שהתחיל אצל הראשון בנאום קהיר והידרדר להחלטה 2334 נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון, התהפך בתגובת נגד של זה האחרון: לא עוד איומים על ישראל וליטוף הפלסטינים. לא עוד סגירת חלון הזדמנויות צר ממילא על מדינה ידידותית ודמוקרטית, תוך חיזוק אויביה ומפגעיה. מעתה מד הלחץ מופעל על הפלסטינים. תוך מתן שורה אדירה של מחוות – מהכרה כמדינה ריבונית ועד להשקעת הון עתק בחיזוקה והובלתה – נדרשים לשם שינוי הפלסטינים להוכיח רצינות. ישראל, לעומת זאת, מקבלת לראשונה הכרה כרודפת שלום על כל אגפיה ומגוון אזרחיה.
ביום חשוב זה הוכיח טראמפ את מה שטוען הימין זה למעלה מחמישים שנה: ההתיישבות הענפה ביהודה ובשומרון – כמו גם זו שהוחרבה ללא סיבה בחבל עזה – איננה מחסום בפני השלום. לא בגללה החל הסכסוך הפלסטיני-ישראל, ולא באשמתה הוא הסלים. מחנה הימין בישראל רוצה שלום, מאמין בשלום, אבל לא מוכן בשום צורה להמר על קיומה של המדינה או להתעלם מהזכויות שלה על קרקע המריבה. מחנה הימין שב ומבהיר: בלי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים אי אפשר יהיה לסיים את הסכסוך. היום יש לאמת הפשוטה הזו חותמת נשיאותית: "הגיע הזמן שהעולם המוסלמי יתקן את הטעות שעשה ב-48' כשבחר לתקוף במקום לקבל את מדינת ישראל", אמר טראמפ ושב ודרש הכרה במדינת היהודים.
כצפוי, לא נרשמה התלהבות פלסטינית מהתוכנית המדוברת, בלשון המעטה. הם אולי ימתינו ויקוו לעלייתו של ממשל אחר בארה"ב. כזה שישיב את הגלגל לאחור, שיבחר לחבק אותם אליו וידרוש מישראל "ויתורים כואבים" ושחרור מחבלים תמורת הזכות לשבת למשא ומתן נוסף, מרחיק לכת, שיסתיים כמו תמיד בגל טרור. ישראל מצדה עשויה וצריכה להקדים ולקבוע עובדות בשטח. עכשיו יש לה הרשות, כל שנותר לה הוא לנשום עמוק ולממש אותה.
כן, לישראל יש סיבות טובות לחשוש מאוד מהכרה במדינה פלסטינית – גם בתנאי טראמפ – הצופה לכביש 6 ומנפנפת בידה לכיוון נתב"ג. ובכל זאת, הלילה הזה יש לחגוג. זה לילה של הכרה מצד מעצמה עולמית בשורשי היהדות באדמת ישראל כולה; בנחיצותה של ההתיישבות בה ובזכותה להתקיים; בתמיכה חסרת תקדים בזכותה של ישראל להתגונן מפני אויביה גם מבית; ומעל לכל: במפנה חד של סיבוב גלגלי הסכסוך משמאל לימין. חובת ההוכחה עלינו.
