עסקת המאה של הנשיא האמריקני טראמפ מייצרת את ההזדמנות האסטרטגית הגדולה ביותר עבור ישראל בעת הנוכחית. מבחינה זו צודק ראש הממשלה נתניהו ואפילו יריבו הפוליטי, בני גנץ, הודה בכך בעקיפין כאשר הפטיר עם סיום פגישתו עם הנשיא טראמפ כי צריך לחתור ליישום תוכנית השלום.
בשונה מהרושם הציבורי-תקשורתי המוטה פוליטית, העסקה האמריקנית מבטאת חיבור עמוק למציאות בת-זמננו במזרח התיכון ולתהליכים המגדירים את האזור בעשורים האחרונים. טראמפ רחוק מלהתאים לדימוי הסהרורי שמיוחס לו במחוזות שונים.
העסקה האמריקנית מגלמת שני מהלכים, גם אם ניתן להתייחס אליה כחבילה גמישה ונושמת. הראשון ויש שיאמרו המרכזי – בעיקר בשל העובדה שעיקריו כבר נחשפו בבחריין לפני מספר חודשים – נושא אופי כלל-אזורי. הרציונאל העומד מאחוריו מבוסס על חתירה ליציבות אזורית, מילת מפתח במזרח התיכון אחרי הטלטלה האזורית שפקדה אותו לפני כעשור באביב הערבי, וכל זאת דרך יצירת תמריצים כלכליים.
צעד זה מבוסס על תהליכים שממילא מתחוללים בצורה שקטה אך עקבית באזור. במסגרתם קורם רעיון "המזרח התיכון החדש" עור וגידים, לא איך שחזה אותו שמעון פרס, ובטח שלא דרך טקסי שלום מתוקשרים, אלא בשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים של ישראל עם סביבתה הערבית, הממצבים אותה כגורם רלוונטי ולגיטימי באזור.
מה שתרם לכך הוא בראש ובראשונה שקיעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמגדיר היסוד של היחסים בין ישראל ובין העולם הערבי. לצד זאת, התחזקו מקורת היגיון אחרים שהחלו להגדיר את המציאות המזרח תיכונית, ללא הקשרו הישראלי, כמו למשל המאבק בין הציר הסוני והשיעי.
המהלך השני של העסקה נוגע למערכת הפלסטינית. כאן מוצעת פרדיגמה שמחלצת את ישראל משתי הרעות החולות של הסכסוך: זו שהסתיימה בכישלון החרוץ של הסכם אוסלו, המבוססת על חלוקת המרחב ויצירת שתי מדינות סימטריות, וזו שטרם נוסתה עדיין, המבוססת על הכלה מלאה ומוחלטת של המרחב הפלסטיני בתוך זה הישראלי.
עסקת המאה אינה מציעה לישראל לחזור על משגה אוסלו, ומחלצת אותה מהתרחיש אשר לימין הפוליטי אין תשובה רצינית אליו – גלישת ישראל לסוג של אפרטהייד. פרדיגמת טראמפ חותרת למעשה ליצירתה של מציאות מורכבת, אך הכרחית מבחינת ישראל.
זו מציאות של שליטה ישראלית ביטחונית על המרחב כולו בין הים התיכון ונהר הירדן, תוך קיומה של הפרדה דמוגרפית בין יהודים ופלסטינים. כל זאת, תוך התחשבות במציאות הקיימת בשטח, ושמירת מרבית ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון.
נוסחה זו מעגנת בצורה חדה וברורה את הגיונות המצב הקיים כיום בשטח, של אוטונומיה פלסטינית מוחלשת בשליטה ישראלית ביטחונית. מדובר במודל של "מדינה מינוס מינוס מינוס", למרות הכותרות הפורמאליות של "מדינה" הקיימות בתוכנית, בעיקר כדי למשוך את הצד הפלסטיני אליה.
מודל זה יאפשר לישראל לנהל בצורה מיטבית את המלחמה/מאבק האתני-לאומי שעתיד להתחולל גם בעתיד בין יהודים ופלסטינים בחלקת הארץ הזו.
מה צפוי לקרות מבחינת לוח הזמנים המדיני? כאן נקשרת המציאות המדינית בזו הפוליטית בואכה הבחירות הקרובות בישראל בחודש מרץ. בסבירות גבוהה תוצאות הבחירות הקרובות לא יהיו שונות מקודמותיהן. המשמעות היא שנתניהו יהיה כנראה ראש הממשלה הבא. אם לא ישיג קואליציה, התרחיש הסביר הוא שתקום ממשלה משותפת של הליכוד וכחול לבן, בתצורה הקיימת היום או ללא חלקים מסוימים בה.
היום הפוליטי שאחרי הבחירות יאפשר לישראל, במסגרת הפרדיגמה האמריקנית, לחתור למימוש חלקים מתעסקת המאה. בהינתן כך שהפלסטינים יאמרו לאו לעסקה תלך ישראל, בגיבוי אמריקני ובהסכמתן הדמומה של מדינות ערב הפרגמטיות, למהלך של יישום חד צדדי של רכיבי היוזמה.
הפעם, המהלך החד-צדדי לא ייעשה במסגרת תפיסתה של "תוכנית ידלין", שמבוססת על שילוב בין פרדיגמת שתי המדינות של השמאל ובין פרקטיקה של מהלכים חד צדדים מבית המדרש של אהוד ברק. סיפוח בקעת הירדן יהיה אולי ההתחלה, אבל המהלך המשמעותי יהיה סיפוח ההתיישבות היהודית, וקשה לראות את אנשי כחול לבן מתנגדים לו.
מה תהא התגובה הפלסטינית? קשה בדיוק להעריך. כרגע הם מסתפקים במה שהם יכולים לעשות (הפגנת כתף קרה לטראמפ, ניסיון לבודד את האמריקנים ואולי קצת הנעת השטח למהלכי מחאה). אולם, בראייה עתידית יותר, גם אם ינסו לגרור את עצמם ואת ישראל לאינתיפאדה שלישית, הם כנראה יחמיצו עוד רכבת היסטורית, וזה באמת לא יפתיע אף אחד.
אז מי אמר שהמציאות הנוכחית היא מציאות של סטטוס קוו?
