איזה מזל שוושינגטון היא עיירה קטנה ונידחת. יש בה רק רחוב אחד מרכזי, וכך ניתן לתפוס בקלות כל ידוען שיוצא לריצת בוקר תמימה ולהתקיל אותו בשאלות. אילו היה מדובר בכרך גדול, זה לא היה מתאפשר.
וכך אירע בבוקרו של יום, שעות לפני הפגישה בין יו"ר כחול לבן בני גנץ לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כאשר החליט לצאת לריצה ספונטנית. באורח פלא ובניסי ניסים, המתינו לו על מסלול הריצה ברק רביד ודנה וייס, שני כתבי החדשות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים בארץ.
הם נראו מחויכים ועליזים. הרי לא בכל יום מזדמן לכתב מדיני לבצע גיחת פפראצי אקראית שכזו. ותכלס מרגש לראות מתחרה על ראשות הממשלה מדלג בטייץ כאחד האדם, שעות אחרי שטס כאחד האדם והמתין על ספסל רעוע כאחד האדם.
"אהלן בני", אמר לו רביד בזמן שדילג בקלילות על השביל, משל היו אחוקים מהצבא ואכלו מאותו מסטינג והתחיל לדלג לצדו. "נו, איך ההרגשה? יהיה שלום בני?"
"מתחממים, מתחממים", ענה לו גנץ במשחק מילולי מפתיע, יממה אחרי הריאיון הנדיר שהעניק לתקשורת עם נחיתתו ("אנחנו רק הגענו, מתארגנים נתארגן"). עוד הוא מגייס את יכולות המשחק שלו כדי לביים התחמקות, נופל גנץ היישר למיקרופונה של וייס, שגם היא פיתחה יכולות על-טבעיות להמתין בדיוק ברחוב שבו מתהלך היועמ"ש, מכל הרחובות בעיירה הנידחת תל אביב, ולהוציא ממנו ראיונות ספונטניים.
"יו"ר כחול לבן ביצע ריצת בוקר בוושינגטון", נכתב אחר כך בפוש שהוציאה חברת חדשות 13. אלוהים יודע מה היינו עושים ללא הסקופ הזה. "תיראו מופתעים" גרסת וושינגטון.
ריצת בוקר היא לא חדשות. גם הכתבים המדיניים של שני הערוצים יודעים את זה, אבל זה כנראה חזק מהם. גנץ בוושינגטון, ותכלס אין הרבה מה לספר עליו כי הוא כלום בפוליטיקה, ובערוצי התקשורת האובייקטיבית יש כלל – מי שקם נגד נתניהו זקוק לחיבוק, אז מסקרים גם כשאין מה לסקר. ממש כמו בסרט "הרצוג" שבו נראתה יחצנית מכתיבה כותרת ל-YNET.
עוד פריבילגיה של עיתונות שמאל: אפשר ליפול לחפיפניקיות מדי פעם, בלי שהתדמית המקצועית שלך תיפגע. שעתיים וחצי לפני הצגת תוכנית המאה צייץ רביד בנחרצות כי הבית הלבן הבהיר לנתניהו שהוא מתנגד לצעדים חד-צדדים תוך שהוא מתהדר בשלושה מקורות רציניים שלו שמאששים את הטענות. כמה שעות אחר כך התברר שמקורותיו של העיתונאי אריאל כהנא מישראל היום בוושינגטון קצת יותר מדויקים, כאשר הבהיר בציוץ מקביל שהמידע שגוי. אך אל דאגה, זה לא יפריע לעיתונאי השמאל להמשיך לראות בכהנא שופר של בלפור וחובבן.
זה לא שלעיתונאים אסור להחזיק בדעה פוליטית. כולנו יודעים למי מצביעים שמעון ריקלין ואראל סג"ל. כולנו ראינו את כתבי הימין רוקדים לקול שירת "עוצו עצה" אחרי הכרזת טראמפ על עסקת המאה. ההבדל הוא שעיתונאי האג'נדה מהצד הימני לא מתיימרים לזייף מצג שווא של נייטרליות, בעוד שחלק נכבד מעיתונאי השמאל עדיין נואשים לראות בעצמם תקשורת אובייקטיבית ונטולת פניות. כן, יש לנו עמדה פוליטית, הם חושבים לעצמם – אבל העיתונות שלנו מקצועית. כשברק רביד מסקר את נאום שבירת השתיקה של גנץ ומשווה אותו לרבין הוא מבחינתו פרשן לכל דבר, לא איש שמאל שמתרגש עד צמרמורת מכך שקמה אלטרנטיבה לנתניהו.
מאז שעיתונות הימין החלה להעלות הילוך היא נתקלת שוב ושוב בביקורת מזלזלת מצד עיתונות השמאל המסורתית על חובבנות, היעדר מקצועיות ושקיפות יתר של האג'נדה הפוליטית. והנה מתברר שבצד השמאלי של המפה יש מי שכבר מסיימים תואר שני בליקוק. גם הם מתנהגים לעיתים בפמיליאריות נרגשת כמו שני חניכים של בני עקיבא שזה עתה נפגשו במסע סוכות. חוק השמאלנים השלובים.
