רבים אינם יודעים שהחורף הוא הבניה חברתית. הדימוי המהותני והנוקשה של ה"חורף" – שלושה חודשים קודרים של גשמים, שפעת ומרק עוף – אינו תיאור עובדתי של מציאות ממשית, כפי שהוא מתיימר להיות, אלא תוצר מדומיין של השיח הניאו־קפיטליסטי.
חִשבו למשל על שאלת התארוך המעורפלת. לפי ההגדרה האסטרונומית, החורף מתחיל ב־21 בדצמבר ומסתיים ב־21 במרץ, יום השוויון האביבי. ההסתמכות על מועדים אסטרונומיים מדויקים מעניקה למושג ה"חורף" הון סמלי של "מדעניוּת", אך העונה המתקבלת אינה חופפת את שינויי מזג האוויר הממשיים בישראל. לכן מטאורולוגים מעדיפים תארוך אחר: מתחילת דצמבר ועד סוף פברואר. גם המועדים הללו הם, כמובן, סמליים בלבד. האם משהו באמת משתנה בהינף יד כאשר מסתיים חודש פברואר? האם כאשר מעבּרים את פברואר, פעם בארבע שנים, ומוסיפים לו יום אחד, משנסים הגשם והווירוסים את מותניהם לעוד יום עבודה? הגבולות המעורפלים של ה"חורף", המתמוסס לתוך הספק־עונה "אביב", מעידים על כך שה"חורף" אינו אלא מיתוס.
ומה לגבי התכנים המדומיינים שיש כביכול לזמן המהותי הזה, "חורף", המתוחם באופן כה אלים בתוך לוח השנה שלנו? האם באמת החורף מביא איתו שלושה חודשים של קור וגשם? הרי החורף בישראל חם יותר מאשר הקיץ באזורים רבים אחרים של כדור הארץ. ברוב גדול של ימי החורף הישראלי אין גשם, רבים מימי החורף הם בכלל ימי שמש חמימים ("אביביים" כביכול), ובערך רבע מכמות הממטרים השנתית יורדת בישראל מחוץ לחודשי ה"חורף". ואם נבדוק באזורים אחרים בעולם, למשל בקו המשווה, נגלה שאין שם כל הבדל מהותי בין "חורף" ל"קיץ". מי שידבר באוזני המשוונים הנינוחים על שתי העונות הללו, המובחנות כל כך בעינינו בתכנים הנוקשים שלהן, יגלה שהילידים הטרופיים המאושרים, שלא עברו את שטיפת המוח התאגידית, כלל לא מבינים על מה הוא מדבר.
החשיבה המהותנית על ה"חורף" אינה אלא מיתוס מדומיין, המנסה לכלוא קרנבל תוסס של מופעי אקלים משתנים לכדי תבנית נוקשה ואחידה. נותר רק לברר מי אחראי לבדיון המרהיב והדכאני הזה. דומני שהתשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. ה"עונה" המתקרבת של ה"חורף" מזעיקה לחנויות הבגדים קונים וקונות, המאולפים להזדרז ולרכוש את "קולקציית החורף" החדשה. מיתוס העונתיות משרת את בולמוס הצריכה הניאו־ליברלי של הקפיטליזם המאוחר. למעשה, "קולקציית החורף" היא שמצדיקה ומייצרת את ה"חורף", ולא להפך.
קחו לדוגמה את המטריות. לכאורה, אביזר חיוני המגן על האזרחים מפני פגעי מזג האוויר החורפי. למעשה, כפי שהזכרנו, ברוב ימי ה"חורף" כאן אין כלל גשם; ובימים שבהם יש גשם, המטריות העכשוויות ממילא אינן מספקות הגנה ממשית מפניו. המטריות מן הסתם מיוצרות בתנאים מחפירים בידי עובדות כפייה בעולם השלישי, וממילא בדרך כלל אחרי השימוש הראשון הן נשברות או מתהפכות, כשקרביהן בולטים החוצה במפגן מחריד של קריסה מטריאלית־סימבולית.
מפלצת הקפיטליזם מעודדת צריכה מתמדת של מטריות מתכלות, הנסחפות בהמוניהן לאתרי ניקוז המים, מחריבות שם סביבות אקולוגיות רגישות ומקרבות את משבר האקלים וקץ היקום. ועוד לא דיברנו על יצרני החיסונים לשפעת ועל טובחי העופות למרק.
מערכת מיתוסים שלמה נכרכה סביב ה"חורף" המדומיין. פרסומות של תוכניות חיסכון בנקאיות ציטטו בשנות השישים את הפסוק מספר משלי: "אוגר בקיץ בן משכיל", ורמזו למערכת דימויים משוכללת: הנמלה החרוצה עובדת ללא הפסק ב"קיץ" ומשרתת את הקפיטליזם התאגידי, כביכול כדי לחסוך ל"חורף". קיפאונו המדומיין והאימתני של ה"חורף" הוא ההצדקה למערכת העוולות המשוכללת הזו.
ה"חורף" נרתם כמובן גם לשירות הקולוניאליזם הציוני: "בואו, עננים", חרזה בעליצות לאה גולדברג, "הבו גשם לגנים… הללויה, הללויה, גשם גשם במרחביה… יען העמק, יען בקול: הללויה, הללויה, גשם, גשם, גשם בַּכול". כאילו הגשם הציוני יורד רק במרחביה ובשאר הקיבוצים העבריים של עמק יזרעאל, ולא בבוסתאן אל־מרג'; וזהו "גשם בכול". גם השירים שכביכול ניסו לאתגר את הפרויקט הציוני, כמו "חורף 73'" או "גיבור גדול" ("מלחמות כבר לא קורות בחורף"), למעשה תחזקו ושכפלו את הפרויקט הפריווילגי הזה, כאשר תיארו גם הם את ה"חורף" הבדיוני כאילו הוא מציאות ממשית.
בהיותנו כלואים בתוך הסדר הדכאני הקיים, קשה לנו לדמיין עולם שבו אין "חורף". קשה לנו להפנים שההבחנה בין "חורף" ל"קיץ" היא אשליה מדומיינת, כמוה ככל ההבחנות המקובלות בין מינים ומגדרים, עמים ואומות. הדרך היחידה להשתחרר מהמטריקס היא להתעלם ממנו: צאו החוצה עם בגדי ים בחודשי ה"חורף", ומוססו את הגבולות הנוקשים של העונתיות הדכאנית. ואם תמותו מדלקת ריאות, התנחמו בידיעה שגם המוות הוא בסך הכול מיתוס תאגידי שהמציאה תעשיית המצבות.
