לפני כמה שנים, במסגרת סיום סדנת רדיו שלמדתי בה, הציע המנחה שנפיק יחד תוכנית עם פריצה לשידור. על התלמידים הוטל לבחור את הנושא, ואחרי דיונים רבים הציע אחד מהם תסריט היתולי: מה דעתכם לשדר את ביאת המשיח?
מיד התלהבנו והתחלנו לחלק תפקידים. אחד נשלח לראיין את המשיח, השני הוצב בהר הבית שנפתח למבקרים, השלישי בתחנה המרכזית, שממנה יצאו האוטובוסים לכיוון הבירה. ככל שהפלגנו לתוך התוכנית התברר כמה קשה הייתה בחירתנו: לא ידענו מה לשאול. המחשבה על בואו של המשיח קצת בלבלה אותנו. בשיא המהומה, אחד התלמידים פצח במונולוג מול הפייק־מרואיין שלו, רב ומומחה לענייני בית המקדש. "בוא נהיה כנים רגע", הוא אמר לו, "באמת נראה לך שאזרחי ישראל בנויים עכשיו לחזור לעבודת הקורבנות? מה, יקום לו מהנדס בבוקר, ילך לשחוט שעיר לחטאת ומשם ימשיך לעבודה שלו?"
אחרי השידור התכנסו כמה מהתלמידים הדתיים והחלו לדון בכובד ראש בשאלה האם באמת מתאים לנו משיח עכשיו. הנה כי כן – קורה הדבר, מול עינינו מתגשם חזון אחרית הימים, ואין לנו מושג מה לעשות איתו.
האם הישראלים בשלים לשלום? רגע, אולי כדאי שנחדד קודם את השאלה: האם תומכי גוש הימין בשלים לו?
26 שנה אחרי אוסלו, ועדיין כשאנחנו שומעים את המילה "שלום" צמרמורת של אי נחת חולפת בנו. הרי שלום זה הדבר הזה ששמאלנים מאמינים בו. שלום זה פיגועים באוטובוס, אל תיתנו להם רובים, מדינה צרת מותניים שלא תוכל להגן על עצמה, אינתיפאדות ורצח פוליטי. ציבור גדול מצוי בפוסט־טראומה מעצם אזכור המילה. עד כדי כך שהאמריקנים בחרו לקרוא לתוכנית "עסקה" כדי שלא ניבהל.
והנה בא הרגע ועל השולחן מונחת הצעה שלא חלמנו שתגיע. נכון לכתיבת שורות אלה התוכנית עדיין לא פורסמה באופן רשמי (כולי תקווה שלא אוכל את הכובע בהמשך), אך אם ההדלפות נכונות מדובר בעסקה נדיבה, הכוללת החלת ריבונות על יישובי יהודה ושומרון, ירושלים מאוחדת והמשך שליטה ביטחונית של ישראל. בצד השני – עצמאות פלסטינית ותוכנית הבראה כלכלית, עדיין לא ברור באיזה פורמט. ואולם, טרם פורסמו הפרטים וכבר אנחנו עדים להתקפי חרדה מהצד הימני: "מרשם בטוח להתאבדות", כינו אותה יהודית קצובר ונדיה מטר מתנועת הריבונות, ובנט נזעק להזהיר שלא ייתן יד להקמת מדינה פלסטינית. ליברמן, תושב ההתנחלות נוקדים, כרך את ההצבעה של מפלגתו על ההסכם בהסרת החסינות. עתידה של מדינת ישראל מונח על הכף, והוא עסוק בקרבות האגו מול נתניהו.
גם בשמאל יש מי שמתקשים לעכל את הבשורה. בעיתון הארץ עולות טענות שהיא בכלל נכתבה כדי שהפלסטינים ידחו אותה, וממילא מה יש להתייחס ברצינות לתוכנית שאינה כוללת עקירת ישובים ומכות עם יס"מניקים.
והפלסטינים, שכמאמר אבא אבן "מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות", לא שוהים לרגע להיזכר בטעות ההיסטורית שעשו כשוויתרו על תוכנית החלוקה. הנייה ממהר לשחרר הצהרה כי פלסטין לא ניתנת לרכישה, וברשות מאיימים בימי זעם ובביטול אוסלו והתיאום הביטחוני.
נדמה שהמחשבה שאולי חלילה יפרוץ פה שלום תפסה את כולם קצת לא מוכנים. אף אחד לא מעוניין שיזיזו לו את הגבינה. השמאל מתבצר בחזיונות ה"מזרח תיכון חדש" ומסרב להשלים עם העובדה שהציבור הישראלי לא יקבל אף תוכנית להסדר שמגיעה ממנו, וגורמים בימין עדיין נאחזים בפנטזיית ארץ ישראל השלמה ומתעלמים מכך שהנוכחות הפלסטינית בשטחי ישראל מצריכה איזו מידה של פרגמטיזם.
אחרי כל כך הרבה שנות סכסוך, נדמה שהייאוש נעשה קצת יותר נוח. החיים ביו"ש, שבעבר היו סיוט ביטחוני מתמשך, הפכו בשנים האחרונות לנסבלים בסך הכול, ויש מי שתוהים למה לשנות את הסטטוס־קוו שנוצר. אולי פשוט נחיה לנצח על גדרותינו ורבש"צינו, נמשיך לעמוד בפקקים של כביש 60 שהרחבתו מתעכבת בגלל בעיות משפטיות הנובעות מאי החלת החוק הישראלי, העיקר שהפלסטינים לא יקבלו קורט של הכרה.
אז אולי לפני שאנחנו טובעים בים של הסתייגויות, מוטב שניזכר רגע מה מוטל על הכף: מדינת ישראל ניצבת בפני הזדמנות היסטורית שייתכן שלא תחזור על עצמה. אם יש סיכוי לפתרון כלשהו שהציבור הישראלי מסוגל לעכל הוא יגיע רק מממשלת ימין שבראשה עומד מנהיג חזק, ורק כאשר בצד האמריקני ניצב מנהיג רפובליקני אוהד ישראל. מתי זה יקרה שוב?
זה "טו גוד טו בי טרו", מרגישים רבים. המשיח עומד בפתח, תקווה לשקט דופקת על דלתנו, ויש מי שעסוקים בשאלה איפה הקאץ', מי מרוויח מזה פוליטית – ומתעלמים מהעובדה שהדרך להסדר קבע, כל הסדר קבע, מלאה בחתחתים. אין אף תסריט בעולם שבו הכול יעבור חלק וכולם יהיו מרוצים.
גם אם העסקה שתפורסם אינה מושלמת, היא תאלץ את הציבור הישראלי ובייחוד את הימין להידרש לשאלת עומק הרבה יותר חשובה: מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל שלום? מה אנחנו כן מסוגלים להקריב? האם כשאנחנו מתפללים בכל יום "עושה שלום במרומיו" אנחנו באמת מייחלים לרגע שבו השלום הזה יתאפשר, או שמא אנחנו מעדיפים להמשיך לחיות בציפייה?
