לפני שבועיים בדיוק, במוצאי השבת שעברה שעברה, ישבתי מול המחשב וכתבתי את הטור השבועי שלי. אני תמיד כותב את הטורים שלי במוצ"שים, אחרי ההדחה של האח הגדול. פעם, כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, המילים היו באות לי בקלות, אבל היום לוקח לי זמן לחלץ אותן. בהתחלה אני מתיישב מול המחשב ומנסה לחשוב על מה לכתוב ואיך לכתוב.
אחר כך אני יוצא לסיבוב מעמיק בפייסבוק ובאינסטוש. אחר כך אני הולך למטבח ומכין לעצמי קערת קורנפלקס מושלמת. היא מושלמת כי אני שופך טחינה גולמית על הקורנפלקס שלי וזה מושלם. ורק אחר כך, אחרי שכבר אכלתי ורפרשתי ונרגעתי, רק אחר כך אני מתחיל להקליד מילים ואותיות.
בקיצור, לפני שבועיים ישבתי וכתבתי את הטור שלי. השעה הייתה מאוחרת מאוד, מאוחרת מדי, שתיים וחצי, אולי אפילו שלוש, והבית היה חשוך וקריר ושקט. אני זוכר שסיימתי לכתוב, ועברתי על המסמך שהעמדתי, וחשבתי לעצמי, וואלה יצא לי טור די מעפן, וגם חשבתי לעצמי, לא נורא, זה מה שיצא לי הפעם, אי אפשר כל פעם להפציץ. אחר כך פתחתי שוב את האינסטוש, כדי לסיים את הלילה, ראיתי כמה סרטונים מטומטמים שחנוך דאום העלה לסטורי שלו, וחייכתי, ושכחתי, אבל אז שמעתי רעשים איומים איומים מחדר המדרגות.
אנחנו גרים בקומת קרקע, בבניין ישן ויפה בתל אביב. יש לבניין שלנו שלוש כניסות, אנחנו בכניסה ב', ולכל הכניסות יש אינטרקום. הדירה שלנו היא הדירה היחידה בקומת הקרקע. מחוץ לדלת שלנו יש חלל קטנטן, עם מדרגות שעולות למעלה, דלת שמובילה למקלט שלמטה, וכמה זוגות אופניים קשורים. אני מספר את כל זה כדי שתבינו שכששמעתי רעשים מחוץ לדלת שלי, נלחצתי נורא. בלי לחשוב יותר מדי, רצתי לדלת ונעלתי אותה בשקט.
אין לנו עינית בדלת, אז לא יכולתי לראות מה הולך שם, חצי מטר ממני. לא יכולתי להבין את פשר הרעשים. הצמדתי את האוזן לדלת, שמעתי אנשים מדברים. חשבתי לעצמי, אני בטח סתם אוכל סרט. זה סתם, שכנים חמודים שחזרו מאיזה פאב. הם בטח חצי שיכורים עכשיו. אני סתם טמבל פחדן. ומצד שני, אם אלה שכנים, למה הם לא עולים למעלה, למה הם נתקעים כאן, בחלל הקטן הזה שמעבר למפתן ביתי.
הרעשים נמשכו, הידיים שלי רעדו, התלבטתי אם לפתוח את הדלת כדי להסתכל. חשבתי לעצמי, אם אלה גנבים, אולי הם יקפצו עליי וישברו לי את האף ויחטפו לי את הילדים ואללה יוסטור. ואם אלה השכנים שלי, אז מה הם בדיוק יחשבו על השכן שלהם מלמטה, שמציץ עליהם בשלוש בלילה כמו איזה קריפ. בקיצור, החלטתי לא לפתוח ולא לעשות כלום. פשוט עמדתי שם, ליד הדלת, ושקעתי בתסביכים ובפחדים. אחרי כמה שניות שמעתי את הדלת של חדר המדרגות נפתחת, ואת האנשים יוצאים ממנה. ברוך השם שזה נגמר. בזהירות, בזהירות, פתחתי חריץ קטן בדלת והסתכלתי על חדר המדרגות. הכול נראה רגיל. בטח סתם אכלתי סרט.
אבל אז, יומיים אחר כך, ביום שני בבוקר, כשחזרתי הביתה מהגן של חיה, ראיתי על דלת חדר המדרגות את הפתק הנורא הזה: "שכנים יקרים, ביום שבת האחרון נגנבו לי אופניים בשווי חמשת אלפים שקל מחדר המדרגות. כדי למנוע הישנות המקרה אבקש מאוד להקפיד להגיף את דלתות היציאה והכניסה מחדר המדרגות. תודה מראש, נועם".
מה אני אגיד לכם. קראתי את השלט הזה שלוש פעמים ברצף. בפעם הראשונה הרגשתי איך הפה שלי מתייבש, בפעם השנייה הרגשתי איך כל הדם מתנקז לי מהפנים, ובפעם השלישית הרגשתי צריבות עדינות במאחורה של העיניים, צריבות כאלה שיש לפעמים לפני שבוכים. אחר כך נכנסתי הביתה, והתמוטטתי על הספה, ושקעתי במחשבות רעות.
איזה לוזר פחדן ועלוב אני. למה לא פתחתי את הדלת כדי להבריח את הגנבים, או לפחות לצלם אותם. למה לא דפקתי עליה מבפנים, שידעו שאני שומע אותם. למה עמדתי שם כמו אפס, וחיכיתי שהם יסיימו לגנוב לשכן שלי את האופניים.
אוחחחחח מה אני אגיד לכם. הרבה זמן לא שנאתי את עצמי ככה. מה הסיפור לפתוח דלת ולבדוק שנייה מה הולך. מה הסיפור להיות טיפ טיפה אסרטיבי, טיפ טיפה אכפתי. כמה אפס אפשר להיות. למה נעלתי את הדלת והסתגרתי מאחוריה. הרי ידעתי שמשהו מוזר קורה שם. למה הדחקתי את זה. למה לא עשיתי כלום. כמה אפס אפשר להיות.
כבר שבועיים שאני מתחמק מנועם בחדר המדרגות. בכל פעם שאני רואה אותו, אני משפיל מהר את המבט ונועץ את עצמי בפלאפון. מה אני כבר יכול לומר לו. כבר שבועיים שחיי אינם חיים, כבר שבועיים שאני משחזר שוב ושוב את הדקות המטומטמות ההן, בשלוש בלילה, במוצאי שבת. הייתי צריך לפתוח את הדלת, לצלם, ולסגור. הייתי צריך לצעוק מבפנים, הלו, סליחה, מי שם, הכול בסדר.הייתי צריך להפעיל את הבאזר של האינטרקום, שהגנבים יפחדו ממנו. הייתי צריך והייתי צריך. קל מאוד להיות ג'יימס בונד בדיעבד. קל מאוד לחזור עם הדמיון אחורה בזמן ולעשות את הדבר הנכון. אבל האמת היא שלא עשיתי את הדבר הנכון. האמת היא שלא עשיתי כלום. האמת היא שאני סתם ילד אפס פחדן.
כשסיפרתי את הסיפור הזה לכמה חברים שלי, כולם אמרו לי שיש מצב שדווקא עשיתי את הדבר הנכון. לך תדע מה היה קורה אם היית פותח את הדלת. מה אתה צריך עכשיו להסתבך עם גנבים מופרעים. ככה הם אמרו לי, ויש מצב שהם צודקים. אבל זה לא באמת משנה, זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאני חי עכשיו עם התחושה החמוצה הזאת, אני מרגיש אותה מתחת לעור שלי, בתוך הגרון שלי, כל הזמן ממש. הייתי אפס, אני עדיין אפס. בסך הכול זה דבר איום ונורא.
