המדור הזה היה אמור להיות לא רלוונטי היום. בכל יום השבוע שאלתי את עצמי האם זהו? כולם נרגעו וחזרו לשגרה? אבל גם ארבעה ימים אחרי, התקשורת בישראל מתקשה שלא לפמפם ידיעות בדבר מותו הטראגי של אגדת הכדורסל קובי בראיינט.
עם היוודע דבר האירוע החלו להתפרסם השמועות על כך שבראיינט נהרג יחד עם ארבע בנותיו. אפילו ראש הממשלה צייץ על כך, עד מהרה התברר שהידיעה הבלתי נתפסת הזאת איננה מדויקת. בראיינט, אחד מכוכבי ה-NBA הגדולים של כל הזמנים, נהרג ביום ראשון האחרון בהתרסקות מסוקו הפרטי בקלבסאס שבקליפורניה. שמונה בני אדם נוספים היו עימו על המטוס, ביניהם ביתו בת ה-13 ג'יאנה. איש לא שרד.
מותו הפתאומי הכה בהלם את כל עולם הכדורסל ואוהדיו. במשחקים שונים ברחבי העולם הקדישו דקות לזכרו, גם כאן בישראל. אבל בשבוע עם כמויות אדירות של חדשות, העיסוק בספורטאי, מחונן ומצטיין ככל שיהיה, היה אמור להידחק לשוליים. בכל זאת, לא כל שבוע מתפרסמת תוכנית מדינית לסיפוח שטחי יו"ש והבקעה, לא בכל יום ראש הממשלה, החשוד בפלילים, מושך את בקשת החסינות שלו וחוטף כתב אישום. לא בכל יום הפמליה המדינית מקיימת את "בדרך לתל אביב עוצרים במוסקבה", כדי לאסוף שם אחת, נעמה יששכר, אחרי סערה מדינית אחרת.
בחזרה לבראיינט. הכותרות עליו לא הפסיקו להופיע. דיווחים שוטפים ועדכונים חיים על כל פרט חדש עודכנו בלי הפסקה. גל פתוח ממש, אירוע מתגלגל. החל מפרסום ההקלטות ממגדל הפיקוח, דרך הצוואה שכתב, והתגובה הראשונה של אלמנתו, ועד הדיווחים על ציוץ שפורסם בשנת 2012 ו"חזה" את מותו בהתרסקות מסוק.
יותר מכול, המציאות המוזרה הזאת משקפת את תחושתן של מערכות התקשורת בישראל. כולם עייפים, חסרי חיוניות, אדישים. שום כתב או עורך לא יופתעו כאן אם הטירלול ששמו "בחירות" יבקר אותנו בפעם הרביעית. אז מה נשאר לה חוץ מלהתעסק בטרגדיות נוסח תרבות יוון? פתאום בא איזה סיפור על כוכב גדול שנפל מהשמיים והשאיר מיליונים עצובים.
המערכות מתגעגעות לימים המשמימים ההם, לפני כשנה, שבהם חיפשנו כותרות ראשיות במאמץ רב. היום כותרות ראשיות נזרקות על רצפת חדר העריכה ונקברות בקבר אחים ואחיות. יוחזר השעמום לאלתר.
