גם המשיחיסטים הגדולים ביותר בימין – חילונים ודתיים כאחד – לא יכלו לצפות תנועת מטוטלת רחבה כל כך ביחסי ארה"ב־ישראל. רק לפני שלוש שנים הסתובבה ממשלת ישראל חפוית ראש ומתנצלת נוכח יריות העוינות מצד הבית הלבן. כל הצבעה במועצת הביטחון לוותה בפרפורי בטן כשהנשיא דאז, ברק אובמה, משתעשע ברעיון לתת לגינוי מקום של כבוד בסדר היום הבינלאומי. היום הבית הלבן עושה לאותה ממשלה בית ספר בהתיישבות ובציונות, ועל הדרך מתחייב להטיל וטו על כל החלטה שתעלה במועצת הביטחון נגד ישראל.
במחי נאום טראמפ אחד הסתתמו כל טיעוני השמאל על בידוד בינלאומי והגדרת ההתנחלויות כמכשול לשלום. והמעבר החד הזה, מהתנכלויות אובמה לחיבוק טראמפ, הוא הצהרה ברורה שאומרת בשתי מילים: הימין צדק.
הימין צדק לאורך כל השנים משום שחוקיות ההתנחלויות מעולם לא הייתה סוגיה משפטית סבוכה, אלא שאלה של פרשנות משפטית ושל רצון טוב מצד הבינלאומיים. הימין צדק כשאמר שמותר וצריך לדבר על זכותו של עם ישראל על חבלי ארצו ששוחררו – כן, שוחררו – במהלך מלחמות התקומה שנכפו עליו. הזכות הזו רלוונטית עד כדי כך שהיא הופיעה בראש טיעוניו של נשיא ארה"ב. הימין צדק משום שהביטחון שלנו לא נתון למשא ומתן, ולא יעלה על הדעת לסחור בו בעבור הכבוד הלאומי של ספק־עם אחר. לא יעלה על הדעת לסכן אותו בשחרור מחבלים מורשעים תמורת הסכמה רפה לשבת סביב שולחן המשא ומתן, ולא יעלה על הדעת לוותר על פירוז של גורמים רצחניים. הימין צדק, כי להצהרות הפלסטינים יש משמעות כבירה – כן, גם לאלה הנאמרות בהלוויות "שאהידים", בשיחות סגורות ובערבית. למילים יש משמעות, כמו גם לחלומות על חיפה ויפו, לקריאת כיכרות על שם טרוריסטים, ולצ'יפור משפחות של רוצחים המכונים שם קדושים. לכל אלה יש משמעות מעשית, ולשם שינוי עכשיו גם יש להם מחיר.
כל כך הרבה שנים שיטו בנו בעמדות הפוכות, עד ששכחנו את האמת הפשוטה, הידועה לכל שורד בטבע מששת ימי בראשית: לא ייתכן שמדינת ישראל תחתום על חוזה שלום ותצמצם את שטח השליטה שלה, כל עוד נמשכת ההסתה נגד עצם קיומה בגבולות רחבים או צרים. אין שום סיבה לחלק את ירושלים – בירתה ההיסטורית של ישראל – רק משום שהפלסטינים רוצים ככה. אין שום סיבה לעקור אנשים מבתיהם תמורת הבטחה עמומה שיהיה בסדר.
גם שיטת השלבים לא קיימת אצל נשיא ארה"ב הנוכחי, ושום שאלה גדולה לא נשארת לדיונים הבאים. בעסקים כמו בעסקים, לא חותמים הסכם לבניית פנטהאוז בלי לבסס בחוזה את עמודי היסוד. אצל טראמפ הכול תפור מהמסד ועד לטפחות: שאלת ירושלים ושאלת הפליטים לא נדחקות לאוסלו ג' ולאוסלו ד', אלא מצויות בלב הדיל. ירושלים היא בירת ישראל, ולא תהיה שום שיבה של פליטים. ככה פשוט, ככה מובן מאליו, ככה מהפכני.
טראמפ הוכיח את מה שטוען הימין זה למעלה מחמישים שנה: ההתיישבות הענפה ביהודה ובשומרון אינה מחסום בפני השלום. לא בגללה החל הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, ולא באשמתה הוא הסלים. ומה אתם יודעים? בריטניה ומדינות האיחוד האירופי, ואפילו כמה ממדינות ערב, לא יצאו בהודעות גינוי ולא התנערו מעסקת המאה. להפך
אולם מעל לכול, עידן טרמאפ חותם עשורים ארוכים של הפניית אצבע מאשימה לעבר ישראל שלא בצדק. לשם שינוי, ארה"ב חושבת על טובת המדינה הדמוקרטית המשמעותית ביותר במזרח התיכון, ולא מוכנה שימשיכו וידרכו עליה – לא אויביה ואנטישמיה הבינלאומיים. השבוע הוכיח טראמפ את מה שטוען הימין זה למעלה מחמישים שנה: ההתיישבות הענפה ביהודה ובשומרון – כמו גם זו שהוחרבה ללא סיבה בחבל עזה – איננה מחסום בפני השלום. לא בגללה החל הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, ולא באשמתה הוא הסלים. מחנה הימין בישראל רוצה שלום, מאמין בשלום, אבל לא מוכן להמר על קיומה של המדינה או להתעלם מזכויותיה על קרקע המריבה. לאורך השנים המחנה הזה שב והבהיר: בלי הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, אי אפשר לסיים את הסכסוך. היום יש לאמת הפשוטה הזו חותמת נשיאותית: "הגיע הזמן שהעולם המוסלמי יתקן את הטעות שעשה ב־48', כשבחר לתקוף במקום לקבל את מדינת ישראל", אמר טראמפ, ושב ודרש הכרה במדינת היהודים.
ומה אתם יודעים? בריטניה ומדינות האיחוד האירופי, ואפילו כמה ממדינות ערב, לא יצאו בהודעות גינוי ולא התנערו מעסקת המאה. להפך. הן תמכו בה ואמרו כי הן רואות בה משהו שאפשר לעבוד איתו בדרך להסכם שלום. כן, הסכם שלום. בעסקה שברור לגמרי שהצד הפלסטיני ישלול מכול וכול, המדינות הללו רואות את מה שכל אדם אמור לראות בבירור: הזדמנות פז, מגובה במיליארדי דולרים, לתקומת הפלסטינים. הן יודעות היטב שזו תוכנית קשה לפלסטינים, אבל הן גם יודעות שהפלסטינים דחו תוכניות רבות וטובות ממנה, ופנו בתאוות רצחנות פושעת לדרך הטרור. היום, בשעה טובה ומוצלחת, לרצחנות הזו יש מחיר.
ברגע יוצא דופן בנאומו – יש יאמרו מביך אפילו – הצהיר טראמפ כי יש צורך לאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית, אך קרא לקהל: "אל תמחאו כפיים, אתם לא צריכים למחוא כפיים לזה". כשהוא שב ומורד בכל חוקי התקינות הפוליטית, הבהיר נשיא ארה"ב שהוא מבין שהחלק הזה בעסקת המאה אינו סיבה למסיבה. המנהיגות הפלסטינית לא עשתה דבר במשך שבעים שנה כדי להוכיח שעתיד ילדיה יקר לה, ושהשאיפות הלאומיות שלה חשובות לה מתשוקת מחִיית ישראל. אלה לא היו רגעים קלים לצד הפלסטיני, מן הסתם, גם לא למי מאנשי השמאל שמשנתם המלומדת מבוססת על הנרטיב הפלסטיני ואך ורק על זכותו של האחר. ואולי זה מה שניסה נשיא ארה"ב ללמד אותנו השבוע בבוטות אופיינית, כשהוא מורד בעליונותו של האנדרדוג ודורש מאיתנו להרים ראש. האיש החזק בעולם אמר למעשה במילים ברורות: מותר לכם, לשם שינוי, להיות לטובת עצמכם. מותר לכם לדאוג לאינטרסים שלכם כמדינה ריבונית. חובתכם, אחרי אלפיים שנות, להתנער משאריות הגלותיות ולנהוג כבעליו של הבית המפואר שבניתם לכם. ישראלים יקרים, מוכי בוז עצמי ובוז בינלאומי, התנערו מעפר וקומו: מותר לכם להיות צודקים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
