"ארץ ישראל היא ביתו העתיק של העם היהודי, מקום קדוש והבטחה שלעולם לא נחזור לשעתה האפלה של ההיסטוריה". אלו לא המילים של הרב לוינגר או חנן פורת עליהם השלום. אלה מילותיו המדויקות של נשיא המעצמה הגדולה בעולם, שהכיר שוב בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי במרחבי ארצו. האור הירוק לריבונות מצד ארה"ב לא בא משיקולי ביטחון בלבד. הוא יונק באופן ישיר מההיסטוריה ומהתנ"ך, מהזכויות הטבעיות ומהשורשים של עם במולדתו. הוא מתחבר לזמירות של בני קצובר יותר משהוא מתחבר לזמירות של האלוף במיל' עמוס ידלין. זה וואו.
אפשר לפתוח בקבוק שמפניה קטן. לקחת לגימה, אבל לא להשתכר. אפשר לצאת בריקודים, אבל במקביל להישאר מודאגים ולפעול. בכלל, אני דוגלת במוטו "היה אדם מודאג תמיד", כדי להבטיח את העתיד בג'ונגל שאנחנו גרים בתוכו. המעצמה הגדולה בעולם הכירה בריבונות ישראל במרחבי יהודה ושומרון, וקיבלה הנהון עולמי מדהים. צרפת, בריטניה, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות נוספות בירכו על התוכנית. היינו כחולמים ממש.
מה שחשוב בתוכנית הוא שינוי הכיוון. אין יותר "יצהר תמורת בושהר", אלא גם סולימאני וגם יצהר. התוכנית רחוקה משלמות, יש בה סכנות רבות, אבל יש שינוי כיוון היסטורי. כל מי שמשווה לאוסלו, מעוות את ההיסטוריה. הפרדיגמה באוסלו הייתה לתת ולתת, נתנו להם שטח, סמכויות, נשק, טריטוריה סטרילית בשטחי איי. שילמנו הכול במזומן תמורת הבטחות מעומעמות לשלום כלשהו, ועוד סיפרנו לעצמנו שהנרצחים הם "קורבנות השלום". כאן יש רוח אחרת, כיוון אחר. אם עד כה נדרשה ישראל לשלם, לא רק במזומן אלא מראש, בהקפאת בנייה, שחרור רוצחים, נסיגות ומתן נשק לאויב, כיום אנחנו מקבלים את המזומן כמעט ללא תנאי. ישראל יכולה להחיל ריבונות באופן מיידי על כל השטח שעליו ניתן אור ירוק, והיא צריכה לעשות את זה. ממשלת ישראל גם לא חייבת לקבל את התוכנית כולה, היא לא נדרשת לאשר את התוכנית וכך לבלוע את הצפרדע הקטלנית "מדינה פלסטינית". כל מה שנדרש כעת הוא החלטת ממשלה על ריבונות.
אבל, ויש אבל גדול. אם לא נפעל, ונפעל נכון, אנו עלולים להתעורר בעוד ארבע שנים למציאות של מדינה פלסטינית דה־פקטו על 70 אחוזים משטחי יהודה ושומרון. זה תלוי רק בנו. תלוי איך נשמור על השטח ואיך נשכיל להראות שוב ושוב קבל עם ועולם שהפלסטינים לא עומדים בתנאי הסף שהציבו להם, תנאים מחמירים מאוד יש לומר. זה תלוי בסנקציות שנטיל על האלימות הערבית, ותלוי גם בהסתייגויות שלנו מהתוכנית – גם בעל פה וגם בפועל.
החלת ריבונות מוכרחה להיות מלווה בפיתוח ובבנייה. אם החלת החוק הישראלי תישאר רק נייר חתום, זו תהיה טרגדיה. צריך לאשר תוכניות בנייה ופיתוח עתירות תקציבים, בבקעה ובכל פינת שטח אפשרית – יישובים, כבישי אורך ורוחב, תשתיות, אזורי תעשייה ועוד. בד בבד יש להקים צוות אכיפה הדוק שידאג שההקפאה הנדרשת מהפלסטינים בשטחי סי הנותרים תישמר. לא כמו היום, שיש שם ג'ונגל של הפקרות מצד הפלסטינים ומדינות אירופה. אם נפקיר את השטח הזה, ואנחנו מסוגלים לכך לצערי, הרי שבמו ידינו אנחנו מקימים את המדינה הפלסטינית שכרגע רחוקה מכאן שנות אור.
אפשר לצאת בריקודים, אבל במקביל להישאר מודאגים ולפעול. בכלל, אני דוגלת במוטו "היה אדם מודאג תמיד", כדי להבטיח את העתיד בג'ונגל שאנחנו גרים בתוכו
אסור לשכוח עד כמה שברירית המציאות שלנו. אסור לשכוח שיש בחירות אוטוטו ולכן אסור להחמיץ את ההזדמנות המדינית הנדירה – ולהביא החלטת ממשלה מקסימלית לפני הבחירות. אסור לשכוח שיש בחירות באמריקה, בנובמבר הקרוב, ואוי ואבוי איזה ממשל מחכה מעבר לפינה אם טראמפ לא ייבחר שנית. לכן, תודה רבה לנשיא טראמפ, תודה לך ראש הממשלה נתניהו, עכשיו, שוב, הכול תלוי בנו. לא להוריד את הרגל מהגז.
שיר הלל לחלוצים
א־לוהים נמצא בפרטים הקטנים, כידוע. והפרטים הקטנים האלה מעצבים כיום את מרחבי הריבונות הישראלית. החלוצים והחלוצות, אנשי ההר והבקעה, שעלו למרות הכול, בגשם, בשרב, בטרור, עם תמיכת ממשלת ישראל ובלי תמיכתה, ושמול כל העולם הכריזו: זה שלנו ואנחנו כאן. גרו בתנאים לא תנאים, פיתחו בעשר אצבעות את הבית, המרכז המסחרי, בית הספר. נאחזו באדמת המולדת בימים האדומים של אוסלו, כשהקרקע רעדה מתחת לרגליהם בגלל מדיניות הממשלה ובגלל הטרור הערבי. ניגבו את הזעה ואת הדם של החברים, הסתכלו לאויב הערבי בעיניים, והבהירו – הטרור לא ישבור אותנו.
לאנשים שהיו מושא להסתה משמאל, שהאשימו אותם בריקון הקופה הציבורית, במניעת השלום המיוחל, בקיצוניות וברוע. לאלה שגרו בקרוון, תלויים בגנרטורים, ששלחו את הילדים ללמוד במבנים זמניים כי הממשלה לא אישרה, לאלה שהגשימו את שיבת ציון לא משיקולי ביטחון אלא בגלל אמונה ואידאולוגיה. לאלה שעשויים מברזל, מזהב, מנחושת ומאור: זה בזכותכם. תודה לכם.
גזענות בררנית
ברשותכם, אקח הפסקה קלה מתוכנית המאה כדי לציין שפל חדש שנרשם כאן השבוע. השבוע קיבלה חברת הכנסת היבא יזבק ממפלגת בל"ד חותמת כשרות מהיועץ המשפטי לממשלה של מדינת היהודים. אותה חברת כנסת קיצונית, שתומכת בפומבי בסמיר קונטאר שרוצץ את ראשה של ילדה בת ארבע, אושרה השבוע להתמודד לכנסת במדינת ישראל. אותה חברת כנסת שפרסמה כי היא "מצדיעה" לטרוריסטית דלאל מוגרבי, שב־1978 רצחה 35 ישראלים ובהם 12 ילדים, התבקשה לנמק את פרסומיה, ואלה התקבלו במדינת המשפטנים.
ומה הדבר הכי עצוב בהחלטה הזאת? שהיא הייתה צפויה כל כך. איש לא הרים גבה או הופתע לאור החלטת היועמ"ש, החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. איש לא הופתע, כי מכירים פה את הסטנדרט הכפול ואת האכיפה הבררנית שהדרג המשפטי נוקט לעיתים. מיכאל בן־ארי וברוך מרזל לא, והיבא יזבק כן? רוצים לפסול מועמדים מהתמודדות לכנסת? בבקשה. אבל דין אחד לכולם. ובעוד לח"כ יזבק ניתנה האפשרות (והכבוד) לנמק את הצהרותיה, על בן־ארי ומרזל צפצפו. שי ניצן שהוביל מדיניות עם מגה־מוטיבציה לפסילת מה שהוא הגדיר "מועמדים גזענים", השאיר מאחוריו מורשת מעוותת, משפטית ומוסרית, שאומצה על ידי היועמ"ש וצוותו.
באיזה סטנדרט מוסרי זה עומד? באיזה סטנדרט אנושי זה עומד? באיזה עולם תומכי טרור ורוצחי ילדים רשאים לרוץ לכנסת?
