תפיסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני של "דיל המאה" היא תמונת ראי מובהקת לגישת אובמה. אובמה האמין שכדי להגיע להסכם יש לרַצות את הפלסטינים ולדרוש ויתורים מהישראלים, טראמפ מאמין שצריך לדרוש ויתורים מהפלסטינים ולהכיר בצרכיה של ישראל. מבחינת אובמה סרבני השלום היו הישראלים, מבחינת טראמפ – הפלסטינים (וטראמפ צודק).
התוכנית ענפה ומפורטת, וכוללת, לשני הצדדים, הטבות משמעותיות וּויתורים כואבים. נראה שישראל גם מקבלת, מעבר לתוכנית, היתר אמריקני לספח לפחות חלק מהיישובים שממילא יהיו ישראליים בכל הסכם עתידי. מדובר בניסיון היסטורי ומרענן לקדם פתרון, אבל לא מומלץ לחגוג מוקדם מדי: העתיד רחוק מלהיות ורוד.
גם נוכח "עסקת המאה" האטרקטיבית אסור להסתנוור ולשכוח את אמיתות היסוד של הסכסוך. מפני שהגישות ההפוכות של אובמה וטראמפ נשענות בכל זאת על הנחה משותפת אחת: שהפלסטינים מעוניינים במדינה. ההיסטוריה של הסכסוך מוכיחה שההנחה הזאת שגויה.
ההתנהגות הפלסטינית הגיונית הרבה יותר לאור ההבנה שהם כלל לא מעוניינים במדינה משל עצמם. יש להם סיבות רבות לכך. לפני הכול, הם כנראה לא בשלים לקיים מדינה מודרנית. החברה הפלסטינית בחלקה הגדול עדיין חיה בנורמות של עולם טרום־מודרני; היא מבוססת על שלטון חמולות, שבטית והיררכית מאוד, ולא מצליחה לפתח מוסדות ונורמות שמדינה מתפקדת דורשת, כמו שלטון חוק ובחירות תקופתיות. בנוסף, רוב הפלסטינים תומכים בארגוני אסלאם קיצוני, וכל מי שיקים מדינה מתוך הכרה בישראל יודע היטב שיודח לטובת אחד הארגונים הללו. ויש לומר גם את האמת המרה, שהשמאל והעולם מסרבים לשמוע, ולא משנה כמה הפלסטינים זועקים אותה: הם לא מעוניינים להקים מדינה לצד ישראל, הם רוצים "לפדות את פלסטין, בדם וברוח".
המקלות והגזרים של טראמפ מעניינים את ההנהגה הפלסטינית פחות מהידיעה הברורה מה יקרה למי מהם שיסכים להכרה בישראל כמדינה יהודית, לסיפוח התנחלויות, לגניזת חלום "מיליון שהידים צועדים לירושלים", לפירוז עזה, וכמובן לוויתור על זכות השיבה. לכן, כפי שהפלסטינים סירבו להתרצות לנוכח המתנות שקיבלו מאובמה, כך יסרבו להתקדם לנוכח איומי טראמפ, ותוכניתו תידחה על ידם כמו כל קודמותיה. מבחינת הפלסטינים, וזו עוד אמת יסודית של הסכסוך, אין אפשרות לפתרון מוסכם.
השאלה, אם כן, איננה אם תוכנית טראמפ תביא שלום, אלא, בהינתן הסירוב הפלסטיני, מה יתרונותיה וחסרונותיה. בצד הרווח יש שני היבטים מרכזיים. ראשית, סיפוח של מה שיתיר הממשל האמריקני – ולכל הפחות יש לדרוש את בקעת הירדן ואזור מעלה־אדומים. העולם לא יכיר בכך, וגם החיים ביישובים לא יושפעו מכך יותר מדי, אבל מבחינה פוליטית זה יבצר את מעמד היישובים מול מי שמפחיד את ההתיישבות יותר מכול: השמאל הישראלי. שנית, אחרי שנים רבות שבהן הפלסטינים הרוויחו בעקבות סרבנותם הצעות שהלכו והשתפרו כנקודת פתיחה למשא ומתן, טראמפ שינה את הכללים ואִפשר למשא ומתן, אם וכאשר יתנהל, להתחיל בנקודה מאוזנת יותר.
מנגד, גם הסכנות לא מבוטלות. סיפוח שטחים ביו"ש ייתקל בקשיים בינלאומיים רבים, החל בזירת המשפט הבינלאומי וכלה בעיצומים כואבים נגד ישראל מצד מדינות וגופים שונים. ההגנה המובטחת של טראמפ נגד אלה קצובה מראש בזמן. הממשלה תצטרך להתנהל בתבונה, כשלצידה מערכת משפטית ודיפלומטית שנדמה לעיתים שהיא תומכת יותר בגופים כמו האיחוד האירופי והאו"ם מאשר בה.
סכנה לא פחותה היא התפרצות אינתיפאדה שלישית, לנוכח כישלון גישת הסטטוס־קוו של אבו־מאזן. יכולות הפלסטינים מוגבלות היום; שלטונם רעוע, אמצעיהם דלים, וכוחות הביטחון הישראליים נוכחים בשטח. ועדיין, היכולת להזיק תמיד גדולה מהיכולת למנוע, והאפשרות שייצרו טרור כדי לעצור את תוכנית טראמפ ריאלית ומדאיגה.
נאלץ להתמרכז
אז מי המנצחים ומי המפסידים? המפסיד הגדול כרגע הוא אבו־מאזן. הוא יישאר בעיקר עם המקלות שבתוכנית, וישלם מחיר יקר. גם השמאל הישראלי מפסיד. האמריקנים הוכיחו שיש היתכנות לפתרון ללא פינוי יהודים, בתנאים משופרים לישראל ועם התנחלויות שהופכות ליישובים. רבות מהטענות והאמונות של השמאל, כולל רוב נציגי כחול־לבן, איבדו השבוע את תוקפן.
אחרי שנים רבות שבהן הפלסטינים הרוויחו בעקבות סרבנותם הצעות שהלכו והשתפרו כנקודת פתיחה למשא ומתן, טראמפ שינה את הכללים
מה עם נתניהו? פה החשבון מורכב. טראמפ הציב לנתניהו אתגר קשה ובעייתי. מבחינת מורכבותו ונפיצותו הוא עולה אפילו על זה שהציב לו אובמה – ונתניהו נאלץ להתמודד איתו תוך כדי מערכת בחירות, ובהמשך אולי תוך כדי ניהול משפט עם שלושה תיקים. נתניהו מבין שטראמפ סיבך את המצב, מפני שהוא מכיר באמת נוספת של הסכסוך: הדרך היחידה לסיימו הייתה ונשארה משא ומתן ישיר שיוביל להסכם סופי; מכיוון שהפלסטינים אינם מעוניינים בכך, אין סיום סכסוך באופק אלא רק ניהול מבוקר שלו. נתניהו השכיל לעשות זאת בעשור האחרון בהתנהלות מתונה ואחראית, שנמנעה מהחלטות גדולות ומטלטלות. אלא שעכשיו בא טראמפ ומאלץ את נתניהו, נגד הרגליו ואמונותיו, לספח חד־צדדית מצד אחד, ולדבר במונחים של "הסכם" ו"סיום הסכסוך" מצד שני. מבחינה זו צפויה לנתניהו תקופה לא פשוטה בזירה הבינלאומית, שהתנהלותו הזהירה בה העניקה לו קרדיט רב.
אבל תמיד צריכים לזכור את אמרתו של הנרי קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. טראמפ אולי הכניס את נתניהו לבעיה מדינית, אבל בפוליטיקה הישראלית הוא העניק לו ניצחון. טראמפ מכריח את נתניהו להתמרכז – גם כאן נגד נטייתו הטבעית ושיטת הפעולה הפוליטית שלו – ולדבר על מדינה פלסטינית, משא ומתן והסכם. כחול־לבן מעולם לא נראו חיוורים כל כך. מצד שני, נתניהו נותן לימין פרסי סיפוח שהופכים את ההתנחלויות ליישובים רגילים, כך שגם "הימין שמימין לליכוד" נראה היום הרבה פחות נחוץ.
אחרון חביב, המנצח הגדול של "עסקת המאה" הוא טראמפ בכבודו ועצמו. הוא מימש עוד הבטחת בחירות וזוכה לחיבוק ישראלי אוהב, שיחמם את ליבם של עשרות מיליוני בוחריו האוונגליסטים. הוא מפגין דומיננטיות במזרח התיכון, כולל אצלנו, והצליח לתקן חלק מהחורבן שהותיר אחריו אובמה. נותר רק לקוות שתוכנית השלום שלו תתחמק מהגורל הצפוי של תוכניות השלום שקדמו לה, ולא תדרדר את האזור מחדש.
