אנשים שמתרגלים "חלימה צלולה" נוהגים להשתמש בטכניקה של בוחן מציאות: עוצרים כמה פעמים במשך היום כדי להציץ בשעון ולראות אם הספרות ממוקמות נכון והשעה הגיונית, או פותחים ספר ספציפי וקוראים ממנו כמה שורות. אחרי שהמוח מתרגל לעשות את הפעולות הללו באופן רוטיני, הוא מנסה לעשות אותן גם בחלימה. ברגע מסוים החולם קולט שהתוצאות לא הגיוניות והמשמעות היא שהוא חולם. אם הוא מצליח לא להתרגש מדי ולהתעורר מזה, הוא נכנס למצב של מודעות בתוך החלימה. מכאן נפתחות לו אפשרויות מרתקות של עבודה נפשית ורוחנית עם הדימויים שצפים לו בחלום.
זה קרה לי בשלישי בערב. התחלתי לצבוט את עצמי במין בוחן מציאות מאולתר. קולותיהם של טראמפ ונתניהו שבקעו מרמקול המחשב, היו חוויה מתקנת ומרפאת לצלקות עמוקות בעור התוף הקולקטיבי שלנו, שבו עדיין חרוטים נאומי הנסיגות והעקירות של ביל קלינטון ומדלן אולברייט, ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס, ברק אובאמה וג'ון קרי, ואצלנו – אריאל שרון, אהוד אולמרט, ואפילו נתניהו בימי בר־אילן. הפרק בתנ"ך שאני קורא עם הילדים לפני השינה, נפל בהשגחה פרטית על תיאורי מלכות שלמה בתפארתה. השעה הזאת הפכה מהר למסיבת ממתקים ומלחמת כריות. כשהם הלכו לישון הפעלנו מוזיקה, פתחנו בקבוק ויסקי ובירכנו בשם ובמלכות. עד עכשיו האדרנלין תוסס פה בוורידים.
אני מתנחל מילדות. הורי חיים בבית־אל ואני מתגורר בתקוע, אחרי ששליש מחיי עברו בעמונה זיכרונה לברכה ולפניה בעתניאל ובנגוהות שבדרום הר חברון. קשה לתאר את האופוריה בימים האלה. שנים של מאבק סיזיפי מר מול תחנות רוח אנכרוניסטיות שלא זזות לשום מקום – יועמ"ש איו"ש והמנהל האזרחי, מחלקת הבג"צים והדין הבינלאומי, תפיסה לוחמתית ושטח במריבה – הולכות להימוג כבמטה קסם. שנים של חיים על תנאי, על ספק, על שמא, על ארעי עומדות להפוך לזיכרון רחוק. סוף סוף יקוים בנו "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".
מי יגול עפר מעיניהם של אורי אליצור, חנן פורת, הרב לוינגר ושאר הלוחמים והחולמים שלא זכו לראות את הרגע הגדול הזה. "האם אפשר לספח את יהודה ושומרון ולהישאר בחיים?" שאל אליצור בטור שכתב פה לפני תשע שנים. אני זוכר שיחה איתו אחרי עוד מאמר שכתב על החשיבות האסטרטגית של הסיפוח. אתה לא חושב שאתה מכוון גבוה מדי, שאלתי אותו בימים הרעים של ההקפאה. אנחנו נלחמים פה בשיניים להגן על היֵש ולמנוע עקירת הנטוע, ואתה מודד את גבולות ההיכל והעֲזרה? אז כן, צדקת אורי, אפשר לספח את נחלת אבותינו ולהישאר בחיים.
מה ישנה הסיפוח, שאל אותי שלשום רינו צרור בגלי צה"ל. ואני נזכרתי בקטע של רבי נחמן מברסלב: "סיפר שקודם שהיו בארץ ישראל, לא היו יכולים לצייר לעצמן שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי… עד אשר באו לשם וראו שארץ ישראל היא בזה העולם ממש. כי באמת ארץ ישראל הוא כמו מדינות אלו ממש, ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש… כי באמת בדמות ותמונה אין חילוק כלל בין ארץ ישראל ובין שאר מדינות, להבדיל, ואף על פי כן היא עולם אחר לגמרי, קדושה מאוד מאוד בתכלית הקדושה עצומה ונוראה מאוד".
אז באמת, לא הרבה ישתנה בחיצוניות אחרי החלטת הממשלה שאינשאללה שתבוא עלינו. אבל הרבה מאוד ישתנה במהות. שנים התחננו למדינת ישראל, הכניסיני תחת כנפך, והיום היא נענית. סוף סוף לא נחיה פה תחת משטר צבאי. סוף סוף לא המנהל האזרחי ויועמ"ש איו"ש ינהלו לנו את החיים. למהפכה הזאת ישנה שורה ארוכה של השלכות שצריך להתחיל להכיר.
אוי, הסרבול
נתחיל בחיי היומיום ובזכויות אדם. כידוע החוק הישראלי אינו חל ב"אזור" אלא החוק הירדני. אמנם מדינת ישראל מחילה על המתנחלים חוקים המטילים חבות אישית, ולכן הם חייבים להתגייס, לשלם מיסים, ואם ייתפסו בפשעים ינוהל נגדם הליך פלילי בבית משפט ישראלי. אך המדינה אינה מחילה על האזור חוקים בעלי היבט טריטוריאלי, כדי שהדבר לא יתפרש כסיפוח דה־פקטו.
דוגמאות על קצה המזלג: חוקי מגן בעבודה אינם חלים על בתי עסק ביו"ש, כולל חוקים שנועדו להגן על נשים. בעל עסק באזור התעשייה ברקן שמחליט לפטר עובדת מחמת כניסתה להיריון, יכול לעשות זאת ואין מה שיעצור בעדו. חוקי הגנת הסביבה גם הם לא חלים ביו"ש. פקחי המשרד אינם רשאים לחלק דו"חות לבעלי מחצבות בלתי חוקיות או למפעילי מטמנות המזהמים את הסביבה בניגוד לחוק. חוק הספורט לא חל ביהודה ושומרון, ולכן מועדוני ספורט מוחרגים מהטבות הניתנות למקביליהם בישראל הקטנה. דוגמה מקוממת במיוחד – אפילו חוק הרלב"ד (הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), שנועד להציל חיי אדם איננו חל ביו"ש. כך גם דיני הבחירות למועצות המקומיות.
התנהלות ההתיישבות עד כה הייתה בדרך חתחתים עקומה. קחו למשל את חוק החינוך המיוחד. חוק חברתי הומניסטי ראשון במעלה שלא חל ביו"ש, מה שיצר פגיעה קשה ברמת השירותים שקיבלו תלמידי החינוך המיוחד באזור. כדי לאמץ אותו צריך היה להוציא צו אלוף מיוחד. אלא שכל צו שכזה עובר מסלול ייסורים בלשכת יועמ"ש איו"ש והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שבודקים בזכוכית מגדלת אם הוא מתאים לאמנות האג וז'נבה ואם ארגוני השמאל הרדיקלי לא מתכוונים להגיש בג"ץ. "השוואת נורמות", קרי הוצאת צו שמחיל חוק ישראלי על אזורי לב הארץ, משמעה חזרה כמעט כפולה על מסלול הייסורים של דיוני הוועדות בכנסת. ההבדל הוא שבכנסת הח"כים דנים על החוק בדיונים מצולמים ומתועדים, ופה עושים את זה משפטנים במדים בחוסר שקיפות מוחלט. הנשמה יוצאת עד שהצווים מתפרסמים, וקצב העדכון שלהם איטי ומייגע.
זהו. הסרט הרע הזה נגמר. על הדרך מומלץ לפטר את הפקידים המיותרים שכילו את ימיהם בעבודה כפולה ולהפנות את הכסף למטרות ראויות.
דיברנו על חוקי הגנת הסביבה, וזה מוביל אותנו לנושא הבא: מיהן הערכאות שמטפלות בחיי היומיום. זוכרים את סאגת מתקן טיהור השפכים של עפרה? המט"ש אמור היה לשרת לא רק את ההתיישבות היהודית אלא גם את הישובים הערביים בסביבה. להציל את הנחל מבעיית זיהום קשה ולספק מים נקיים בזול לחקלאים יהודים ופלסטינים. אבל איכות סביבה מעולם לא עניינה את ארגוני השמאל הרדיקלי שעתרו לבג"ץ כדרכם בקודש. העסק נתקע במשך שנים ארוכות בערכאה שלא יודעת ולא מסוגלת לנהל דיוני הוכחות. גם זה ייגמר, כפי שמיזמים של תשתית בישראל הקטנה אינם מגיעים לבג"ץ אלא מתבררים בערכאות דיוניות, כך יהיה מעתה ואילך גם באזורי לב הארץ.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על רמת השירותים שניתנת לתושב במנהל האזרחי: גוף צבאי קטן, בירוקרטי, עייף, לא יעיל, לא מחובר לחזון, ובעיקר – איטי להחריד. כשהוא לא מתפקד או מקבל החלטות אומללות, ניתן רק במקרים נדירים מאוד להגיש נגדו ערעור מנהלי. לא עוד. מהיום והלאה התושבים ידברו ישירות עם משרדי הממשלה, וזה גם יאפשר למשרדים להכליל את יהודה ושומרון בתוכניות שלהם בדרך המלך ולא מתחת לשולחן. הוועדות לתכנון ובנייה של מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) ומוסדות התכנון הגדולים של משרד השיכון יתייחסו גם ליו"ש כמאגר קרקעות לפתרון מצוקת הדיור.
כשהאלוף מוטי אלמוז כיהן בזמנו כראש המנהל, שאלתי אותו על הרחבת כביש 60. למה המהלך הבסיסי הזה נתקע כל־כך הרבה זמן? הרי אילו זה היה בארץ, משרד התחבורה היה מפרסם תוכנית, המדינה הייתה מפקיעה את רצועת הקרקע הנדרשת להכפלת הכביש בהליך שנקרא "רכישה לצורכי ציבור", משלמת פיצוי לבעל הקרקע וסוללת את הכביש. אני מת לעשות את זה, הסביר לי אלמוז. האינטרס שלי הוא להציל חיים, ותשתיות ראויות הכרחיות להצלת חיי אדם. אבל לא מדובר בשטח ישראלי אלא בשטח 'בתפיסה לוחמתית' ויועמ"ש איו"ש אוסר. זה מנוגד לדין הבינלאומי. אז זהו, זה נגמר. מעתה הכביש וסביבותיו יהיו שטח ישראלי והמדינה תוכל להפקיע קרקעות לצורכי ציבור.
סיפוח הוא מהלך בלתי חוזר במובן שלא יהיה אפשר לוותר על ריבונות אלא רק לטובת ריבונות אחרת. הואיל וזו אינה אופציה ריאלית בעתיד הנראה – אפשר לראות בסיפוח צעד לא הפיך
בעבור המתיישבים לא הכול דבש ויש גם מחיר לנורמליות. נניח שליישוב מסוים תצא תוכנית בניין עיר חדשה, וזו תכלול קרקעות חקלאיות של בעלים יהודי. התב"ע מקפיצה את ערך הקרקע, אולם עד היום הוא לא נדרש לשלם היטל השבחה ונהנה מההפקר. אבל כמו שאומרים חז"ל (רק) עבדא בהפקרא ניחא ליה – עבד נוח לו בהפקרות. בני חורין נדרשים לשלם את מחיר החירות.
תכנון ובנייה: כל הפארסה העונה לשם 'רישום ראשון' עתידה בעזרת השם לחלוף מן העולם. בני אדם יסחרו במקרקעין בדיוק כפי שסוחרים בהם בישראל הקטנה. כך גם המצב האבסורדי שבו רישום הקרקעות הוא סוד כמוס, ואפילו עתירות לבג"ץ של רגבים אינן מצליחות לשכנע את המדינה לחשוף אותו לציבור כדי למנוע רמאויות בעסקאות נדל"ן. אין שום סיבה שלא יתנהל רישום שקוף, וכל המעוניין יוכל לקבל נסח מלא לגוש וחלקה שהוא מעוניין לקנות תמורת תשלום אגרה סמלית באינטרנט.
תמרור עצור לעולם
התרומה השנייה של מהלך נטילת האחריות הלאומית על יהודה ושומרון היא זו המדינית. כל תא שטח שעליו יחול החוק הישראלי יהיה תחת תחולת חוק משאל עם, ואם מתישהו בעתיד תקום פה ממשלה חלשה שתיכנע ללחץ של ממשל אמריקני עוין, היא לא תוכל לקדם התנתקות־בזק בלי להעביר אותה במשאל עם.
להחלת הריבונות יש משמעות אדירה גם כלפי בית הדין בהאג והקהילייה הבינלאומית. זו לא תוכל לשפוט את ישראל על בסיס אמנות ז'נבה והאג, אלא רק על פי הדין הישראלי הפנימי. ויותר מזה, למהלך של סיפוח ישנה משמעות בינלאומית אדירה. הסכמי אוסלו העניקו לפלסטינים שליטה על 40% מהשטח, ו־%60 האחרים נותרו במעמד 'שנויים במחלוקת'. הסיפוח עתיד לכלול 30% מהשטח שכבר לא יהיו נתון למשא ומתן, וזה אומר שרק 30% יישארו במחלוקת. זו כבר התקדמות עצומה.
החלת הריבונות תסייע גם למנוע נסיגות ופינויים משפטיים. סכסוכי קרקעות ייפתרו כפי שהם נפתרים ממערב לקו הירוק, באמצעות תקנת השוק והסדרים אחרים, ולא באמצעות מהלכי הרס וחורבן. החלת הריבונות מייתרת את הצורך בחוק ההסדרה. אגב, אחת הטענות של הח"כים בשמאל נגד החוק הייתה בדיוק זו: למה אתם מבצעים מחטף, אם אתם רוצים להגן על ההתיישבות – ספחו אותה בדרך המלך. אז הנה, אנחנו מספחים אותה בדרך המלך.
סיפוח הוא מהלך בלתי חוזר במובן שלא יהיה אפשר לוותר על הריבונות לטובת ואקום, אלא רק לטובת ריבונות אחרת. הואיל וריבונות אחרת אינה אופציה ריאלית בעתיד הנראה לעין – אפשר לראות בסיפוח צעד לא הפיך.
