היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט זוכה להמון הערכה מקצועית, גם פה בטור זה. ועדיין היה עצוב לראות את התנהלותו בשבוע שעבר. הפעם הראשונה הייתה בחיפזון להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה שעות ספורות לפני אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של ישראל ובביוגרפיה האישית של נתניהו.
חוקר תהליכי החשיבה אדוארד דה־בונו בנה מודל המתאר את דפוסי הפעולה השונים שהמוח האנושי מפעיל בהתמודדות עם בעיות: ניתוח ועיבוד של נתונים, קריאה של המפה הרגשית והבעת אמפתיה, שיפוט והתרעה מפני סכנות, זיהוי פוטנציאל והזדמנויות חדשות, חשיבה מחוץ לקופסה, ומודעות לתהליכי החשיבה. הקטגוריה השלישית והרביעית מקבילות למה שאנחנו מכנים "לראות את המחצית הריקה של הכוס" ו"לראות את המחצית המלאה". במצב אינטגרטיבי התודעה גמישה דייה כדי לדלג בין אופני חשיבה שונים ולבנות תמונה מאוזנת ומורכבת. אחת המחלות של משפטנים היא שהם התרגלו כל־כך לכובע השלישי – הממוקד בשיפוטיות וביקורת – שקשה להם להיחלץ מהפוזיציה המצומצמת, בדומה לפסיכולוגים שרואים רק את הפרספקטיבה של הנפש.
גם מי שתומך בכל מאודו בשלטון החוק חייב להכיר שיש רגעים היסטוריים הגדולים מהאינטרסים הנקודתיים של מערכת התביעה. כלל הישראלים, מימין ומשמאל, הרגישו שקרה פה השבוע משהו גדול, בין שאהבו אותו ובין שלא. אז בחיאת, יועץ יקר: תתאפק, תכבד, תמתין. הבמה ותשומת הלב יחכו לך. נתניהו לא בורח וכתב האישום לא מתאדה. לא היה מזיק להפגין קצת רגישות ולכבד שעה גדולה.
הנפילה השנייה של היועץ הייתה בהחלטה שלא לפסול את היבא יזבק מלרוץ לכנסת. לא הצטברה "מסה ראייתית קריטית" לפסילתה, הסביר לנו בסופו של דיון היועץ המשפטי לממשלה. תכלס, צודק. יזבק נראית כמו הסטודנטית החביבה שמפיצה סיכומים של הקורס בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה. עם משקפיים אופנתיים וחיוך ביישני היא לא משדרת "מסה", ובטח שלא "קריטית". היא צעירה, ייצוגית, חיית רשת, וגם מומחית למגדר. מתמחה בענייני "העקורים הפלסטינים בישראל, מגדר ופמיניזם ופוליטיקה פלסטינית", שזה נורא שיקי. אפילו כתבה ספר בשם "מעמד אישי ומגדר: נשים פלסטיניות בישראל" בהוצאת פרדס. נו, אתם לא מבינים? היא לגמרי משלנו.
הפיגוע בכביש החוף? סמיר קונטאר? ראווי סולטאני? נו, מה אתם מתקטננים על אירועים שנויים במחלוקת מההיסטוריה הרחוקה. האמת היא, שאם הייתם קוראים את הספר שלה הייתם מבינים שהבחירה להשתמש במונח "פיגועים" היא חלק מהאינדוקטרינציה הציונית. השהידים הסטארטאפיסטים בסך הכול הגיבו באופן ספונטני למבנה הפטריארכלי הדכאני. ובכלל, ההתנגדות מבוססת על הזכויות הטבועות באמנת ז'נבה והאג לאוכלוסייה ילידית בשטח שנכבש על ידי קלגסים קולוניאליסטים.
כדאי באמת שתקראו את הספר ותלמדו קצת על "הקשר בין מעמד הפלסטינים בישראל ליחס המדינה כלפיהם, ולהשלכותיו של יחס זה על מעמד האישה בחברה בכלל". זה בקטע פמיניסטי בכלל. אתם מתנגדים להיבא כי אתם מיזוגנים ושוביניסטים. זו האמת, ותפסיקו להתחבא מאחורי תירוצים אחרים.
טוב, אתם מבקשים, די עם הציניות. האמת, צודקים. בואו נדבר ברצינות. המסמך שפרסם היועמ"ש לוקה בחוסר קוהרנטיות חריף. הוא כותב שם שהתבטאויותיה של יזבק "חמורות ומעוררות שאט נפש", הוא מודה "שחלק מהפרסומים שצורפו לבקשה (לפסול את יזבק, י"י), ואשר נגעו למשיבה דנן, מטרידים מאוד ועשויים להתפרש כהבעת הזדהות עם מחבלים שהשתתפו במאבק מזוין בישראל", ומוסיף כי "הפרסומים והתבטאויות המשיבה שהובאו במסגרת הבקשות, קרובות קרבה ממשית אל הקו האסור, שהחוצה אותו מנוע מלהתמודד בבחירות לכנסת".
אז למה לעזאזל היא כשרה לבוא בקהל ומיכאל בן־ארי לא? התשובה של היועץ היא המבחנים שנקבעו בפסיקה, במילים אחרות – בג"ץ. שופטי בג"ץ קבעו שהיישום של סעיף 7א שקובע את עילות הפסלות לכנסת, יהיה יישום סלקטיבי: הוא ידע לחסום רק ימין קיצוני, לא שמאל קיצוני. היועץ לא רוצה להתבזות מול בג"ץ ולהוציא חוות דעת שלא תקבל גיבוי מהעליון, אז בשביל זה הוא מוציא חוות דעת עקומה שרק מחריפה את חוסר האמון של הציבור בשיקולי הצדק של מערכת המשפט.
