הפרקים הראשונים של מסכת ברכות, הפותחת את התלמוד הבבלי, עשויים להפתיע את הלומד אותם בפעם הראשונה. התלמוד הוא המפעל הספרותי החשוב והנלמד ביותר של העם היהודי באלפיים השנה האחרונות. היינו מצפים שהוא יתחיל בשלל אמרות כנף, בקביעת נרטיב היסטורי, בדיונים שעוסקים ברומו של עולם הזה ועולם הבא. משהו שיעביר את החזון היהודי המפואר, אולי גם משהו על ימות המשיח העתידים לבוא.
במקום זאת, מי שהחלו את סבב הדף היומי לפני כחודש עוסקים עד כה לא מעט בנושאים שמזכירים יום בחייו של אינסטלטור עמוס עבודה: שירותים, יציאות, מי רגליים, קטנים, גדולים – ואלה עוד הדיונים בעלי הריחות הנעימים יותר. כן, יש גם אגדתות חמודות ודיונים מעשיים על זמן קריאת שמע, אבל בגדול התחושה היא של התעסקות בדברים הארציים, הגשמיים ביותר, ואין ברירה אלא לנסות להבין מה המסר שניסו למסור לנו מסדרי התלמוד.
עסקת המאה, שנחתה על כולנו בהפתעה השבוע, אינה מושלמת. היא רחוקה מהחזון השלם של הימין הישראלי ושל בשורת ארץ ישראל השלמה שהובטחה לאבותינו ולנו. לא לחינם טענו השבוע אנשי שמאל רבים שהתוכנית הזאת מזכירה – ולא בפרט אחד או שניים – תוכניות שלום אחרות שהתפוצצו לנו בפנים, כמו הסכם אוסלו. יש בה הבטחה להקמת מדינה פלסטינית, יש בה ויתור על שטחים ריבוניים של מדינת ישראל בנגב, ויש בה גם לא מעט יישובים ביו"ש שיישארו בשטח שלא אמור להסתפח לישראל.
לאיש ימין שרוצה להיות שלם עם עצמו ולהרגיש שלא מכר את נפשו למולך האופוריה המדינית, הרבה יותר קל לומר "לא" לתוכנית שהוצגה השבוע. "לא". שתי אותיות שמסירות אחריות אישית ומדגישות את אי שייכותך למחנה המתפשר, הרופס, הנכנע. הרבה יותר קל להישאר במחוזות השמימיים, הזכים והטהורים של האידיאה הרוחנית, ולחכות באיזו ספירה לבנה ונקייה עד שיבוא המשיח ויגאלנו. למה ללכלך בינתיים את הידיים בכל מיני פתרונות ביניים ארציים ומעשיים. אבל אולי, בין השאר, זה מה שבאה ללמד אותנו הגמרא כבר בתחילתה: כדי להגיע לגבהים, למטרה האמיתית, לשיא – חייבים להתחיל בדברים היומיומיים, הקטנים לכאורה, הקצת מאוסים. כן, זה מה שיש לנו כרגע, ועם זה צריך לנצח. כדי ללמוד את כל התלמוד צריך להתעסק במי רגליים, וכדי להגיע לארץ המלאה והמובטחת צריך כנראה לעבור בהבטחות למדינה פלסטינית.
מעניין שגם לשותפים האולטימטיביים של ישראל בעסקת המאה יש חזון. אני מתכוון לנוצרים האוונגליסטים, ה"בייס" של הנשיא טראמפ בדרך לניצחון בבחירות בנובמבר, לקראת קדנציה שנייה. מי שלומד על החזון שלהם, ודאי יהודי שעושה זאת, ירגיש מאוד לא בנוח. הוא מדבר על התנצרותם של כל היהודים בארץ ישראל, ועל כך שמי שלא יתנצר יושמד באכזריות כזו או אחרת. אלא שמתברר כי גם אצל האוונגליסטים, חזון לחוד ומציאות לחוד. ענייני ארמגדון למיניהם נמצאים בתחתית סדר העדיפויות והעניין שמגלים המאמינים כיום ברחבי העולם, ובהם כשליש מתושבי ארה"ב. הם יודעים שחזונם הוא חזון משיחי ומרוחק ושאין להם שום דרך לקדם אותו. מנהיגים אוונגליסטים חוזרים שוב ושוב על כך שאין לאדם אפשרות לזרז את שעונו של האל. זה לא אומר שעמוק בפנים אין אצלם פינה שמאמינה בכך, אבל את חיי היומיום שלהם, שכוללים אהבה לעם היהודי וסיוע לו לחזק את אחיזתו בארצו המובטחת, הם לא מנהלים לפיו. יש סדרה שלמה של סיבות מעשיות וארציות שבגינן הם תומכים בישראל וביהודים, החל במוראות השואה, דרך היותה של מדינת היהודים מגדלור באפלת הדיקטטורה של המזרח התיכון, ועד הערכים המשותפים להם ולנו.
באופן קצת מוזר, דווקא הקבוצות שמואשמות בשמרנות קיצונית ובמשיחיות, כמו הימין הישראלי והאוונגליזם האמריקני, מתבררות בסופו של דבר כמעשיות ופשרניות. רוב הימין הישראלי קיבל את עסקת המאה בצוהלה ובשמחה, למרות האיומים והבעיות הלא פשוטות שהיא טומנת בחובה. האוונגליסטים גם הם מעניקים גב פוליטי לממשל טראמפ, אף שאמונתם הרואה בארץ ישראל כולה ביתו של העם היהודי, ושלו בלבד, לא ממש באה לידי ביטוי בתוכנית שהציג. שתי הקבוצות הללו מאמינות בדרך ארוכה. החזון הסופי שלהן שונה בתכלית השינוי. אבל הן יודעות לשתף פעולה, כי בדרך יש כל כך הרבה דברים משותפים שאפשר לעשות יחד. והדרך, כאמור, ארוכה.
ומי לא מאמין בדרך ארוכה? מי רוצה הכול כאן ושלום עכשיו? השמאל הישראלי והפלסטינים. גם להם יש חזון – מדינה פלסטינית – אבל הם לא מוכנים לשום דבר פחות מכך, ומתנגדים לכל מהמורה שתעצור אותם בדרך לשם. גם במקרה הזה, לכל אחת מהקבוצות יש מוטיבציה משלה וחזון סופי נפרד, אבל בדרך להגשמת המטרה דווקא הם אלה שמתגלים כמשיחיים, סרבנים, עקשנים, שמרנים קיצוניים, שלא נותנים לשום עובדה שנקבעה בשטח לבלבל אותם.
ביומיים וחצי שחלפו מאז הצגת עסקת המאה בבית הלבן כבר הספיקו גורמי ממשל בכירים לשפוך עליה מים קרים. אם חשבנו בעקבות דבריו החמים והחד־משמעיים של הנשיא טראמפ כי נוכל לספח את היישובים היהודיים ביו"ש ואת בקעת הירדן כבר בתחילת השבוע הבא, כעת מתברר שהאמריקנים דורכים על הבלמים, ומעוניינים שההתקדמות תהיה מדורגת ואיטית יותר. בהחלט אפשר ואפילו רצוי להתמרמר על כך. רגלינו כבר דרכו בארץ המובטחת, ועכשיו אומרים לנו ללכת צעד אחורה. אבל אנחנו נמשיך להיות מעשיים וארציים, נבוסס בקרקע הבוצית אבל נתקדם בה, ולא נרים ידיים. נמשיך לחתור לעבר המטרה בעיקשות וללא איבוד עשתונות. האין זה מה שהיהדות מלמדת אותנו לעשות?
