אנשי הקמפיין של כחול לבן טעו פעמיים בפרסום מודעת הדגל המלוכלך בסוף השבוע.
הטעות הראשונה שלהם הייתה בשימוש המכוער שעשו בדגל ישראל. הדגל הוא סמל הציונות, והמחלוקת הלגיטימית עם הציבור החרד"לי היא לא בענייני ציונות. הציבור החרד"לי ציוני לא פחות מאנשי 'כחול לבן'. הוא נמצא בהתיישבות ביו"ש בנגב ובגליל, בניו משרתים בהמוניהם בצה"ל, ויש בו מפעלי חסד רבים שמופנים כלפי כלל החברה הישראלית ולא כלפי המגזר.
המחלוקות הנוקבות – שאני שותף להן לפעמים – עם חלק מהציבור החרד"לי, נוגעות לשני תחומים: יחסי דת ומדינה, ומידת השותפות עם חלקים אחרים בחברה הישראלית.
אם כחול לבן היו מציפים את סוגיות דת ומדינה ומנכיחים את העמדות החרד"ליות, הם היו מצליחים לגעת בנקודה רגישה ואפקטיבית בציבור הדתי המתון, ואפילו במיינסטרים שלו. הם היו יכולים להזכיר את הרגליים ששמו בציבור החרד"לי למינויו של הרב דוד סתיו לרב הראשי. הם היו יכולים להזכיר את הווטו שהטילו הרבנים החרד"לים על מסקנות ועדת ניסים לגיור, שהתקבלו גם על ידי הרב דרוקמן והרב דרורי.
בתחום החברה הישראלית, כחול לבן היו יכולים להנכיח את סוגיית ההסתגרות-השתלבות, שהציבור הדתי לאומי חלוק בה, ולמשוך אליהם את האגפים הפתוחים יותר בציבור הסרוג. הם היו יכולים לדבר על שותפות שוויונית יותר בין דתיים לחילוניים, ולנופף במודל החיים המעורב כאידיאל. יש ציבור דתי לאומי לא קטן שקשה לו עם האידיאולוגיה המסתגרת שקיימת באגפים החרד"ליים, שמחפש את החיבור והשותפות עם קהלים אחרים. קמפיין חיובי שהיה מנגן על רבנות ראשית ציונית, הרחבת מערך הגיור, וחיזוק השותפות בין דתיים לחילוניים, היה יכול להיות אפקטיבי בקהלים מסוימים של הציונות הדתית.
אבל במקום זה, כחול לבן בחרו לטעון שהציבור החרד"לי מלכלכך את דגל ישראל, סמל הציונות, ובכך הם גם עשו מעשה מכוער, שחזר אליהם כבומרנג.
הטעות השנייה של כחול לבן היא המחשבה שגורם חיצוני שיבוא ויסכסך בין חלקי הציונות הדתית, יזכה לאהדה. הציבור הדתי לאומי יודע להתווכח וגם לריב בתוכו, ורק בשנה האחרונה הוא הוכיח זאת היטב. אבל כשבא גורם חיצוני ואינטרסנט ומנסה לסכסך באמצעות הכתמה מכלילה של פלג גדול בתוך הציבור הזה, הוא מייצר אפקט הפוך, של התכנסות וציפוף שורות. בהתנהלות הזאת, הציונות הדתית דומה מאוד למשפחה. כשהאחים מתווכחים ליד שולחן השבת, הטונים יכולים לעלות, וגם השכנים יכולים לפעמים לשמוע צעקות שעולות מהבית. אבל כשהשכן נכנס פנימה בשביל לסכסך בין בני המשפחה ולהרוויח על הדרך מנת אוכל טובה – הם לא ישתפו איתו פעולה, אלא יחבקו אחד את השני.
ההיסטוריה הדתית לאומית עמוסה בהוכחות להתנהלות הזאת. אחרי רצח רבין הציבור הדתי לאומי חווה מתקפה חברתית קשה. הרבה גורמים פוליטיים ניסו לפרום אז שורות בכיפה הסרוגה, אבל האפקט היה הפוך. חצי שנה אחרי הרצח, בבחירות 1996, המפד"ל הגדילה את כוחה ב-50 אחוזים כשעלתה משישה מנדטים לתשעה מנדטים. הציבור הדתי לאומי הרגיש שתוקפים אותו בהכללה וללא הבחנה, והתכנס בתוכו.
מודעת הדגל המוכתם של כחול לבן ביקשה להוקיע ציבור גדול מתוך הציונות הדתית, ועשתה את זה בהכללה, בלי שום טיעון אידיאולוגי. גם אם לא היה מדובר בדגל ישראל, המודעה סימנה ציבור גדול מתוך הציבור הדתי לאומי, ככתם. הכיפה הסרוגה אוהבת לכבס את הכתמים שלה בעצמה. כשגורם אינטרסנטי מבחוץ מבקש לכבס את הכתמים שלה, היא מצופפת שורות.
