מאז השבוע שעבר אני תוהה מה לחשוב על עסקת טראמפ. מחד גיסא, הסיפוח הנכסף, מאידך גיסא – מדינה פלסטינית. התהיות נפתרו כשקראתי את התוכנית וכשראיתי את תגובת השמאל והפלסטינים אליה. מעבר לכך שהפלסטינים התנגדו לה נחרצות, היה לי העונג לצפות בחדשות 12 בימים האחרונים ולראות כמה מאמצים הושקעו בלבזות ולנגח את התוכנית. המערכת אפילו שלחה צוות לרמאללה, שיחפש התפרעות פלסטינית זועמת, ומצאה בקושי קומזיץ עם כמה פלסטינים שבאו להתחמם בקור של הרי בנימין (מה שלא הפריע לכתובית "מאות פלסטינים זועמים מתקוממים", או משהו דומה, לעלות על המסך).
סבי ישראל אלדד ז"ל, שהשבוע ציינו 24 שנים להסתלקותו, אמר פעמים רבות שמזל שהאויבים שלנו הם הערבים. תארו לעצמכם איזה אסון היה כאן אילו היו מקבלים את תוכניות החלוקה, מזו של 1947 ועד היום. הסירוב שלהם הוא ההזדמנות שלנו. ההצלה שלנו. מזל שסירבו אז, ומזל שהם מסרבים היום.
מה שמופלא בתוכנית טראמפ הוא שאנחנו לא מתחייבים לקבל שום דבר. אנחנו רק צריכים להגיד שאנחנו מוכנים לשאת ולתת על בסיס התוכנית הזאת, בדיוק מה שנתניהו כבר עשה ביום שלישי בוושינגטון. מכאן ואילך – צריך לממש את היתרונות של התוכנית מהר ככל האפשר. מכיוון שאין אדם שיכול לאכול כל כך הרבה גזרים בבת אחת, מצורף למאמר זה מתכון לעוגת גזר.
כמות מזמורי התהילים שפתחו את הודעות הוואטסאפ ששלחו השבוע ראשי ההתיישבות גרמה לי לדמוע מהתרגשות לא אחת. כשקראתי את ההסכם – מסמך מרגש, לא פחות – נדהמתי מעומק הדברים, מעבודת השטח היסודית, מהכניסה לפרטים ומהמסקנות שעלו, בלי ספק, משיחות רבות עם תושבים ומהבנה של השטח. נכתב בה, למשל, שרוב ערביי המשולש מגדירים את עצמם כפלסטינים. "החזון מהרהר באפשרות כי גבולות ישראל ישורטטו מחדש כך שקהילות המשולש יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית, כשתקום". גם אנחנו הרהרנו בזה לא פעם. פעמי משיח, הנה זה בא. ההסכם דן בסכסוך כולו, בארץ ובעתיד תושביה באופן יצירתי ביותר. הוא לא שבוי בקונספציות של קודמיו, וחושב מחדש על כל מה שנחשב עד כה לאקסיומה. הוא מתייחס לירושלים כפי ששום מסמך בינלאומי לא התייחס אליה קודם לכן. הוא מפרט את חשיבותה לשלוש הדתות, אך אינו נשאר מעורפל ופוסט־מודרניסטי כקודמיו, אלא צולל להבדלים הגדולים בחשיבותה של העיר לכל דת ודת.
לפני שאפרט, ארגיע ואומר: המסמך מדגיש שמכיוון שהשלטון הישראלי נהג ברגישות הראויה לשבח בכל הנוגע לאתרי שלוש הדתות (בניגוד למשטרים קודמים, שהרסו כל מה שלא בא להם טוב בעין), המצב צריך להישאר כך, כלומר – ישראל תמשיך לשלוט ב"אגן הקדוש", והסטטוס־קוו בהר הבית יישמר.
ועכשיו – שיעור בהיסטוריה דתית על פי ממשל טראמפ: תיאור החשיבות של ירושלים ליהודים גרם לי להשתנק לא פעם מרוב תדהמה. אתן לכם רק טעימה. התיאור אינו מתאים לנשים בהיריון, לאנשים בעלי לחץ דם גבוה או אוכל בפה: "מבחינת היהדות, ירושלים נמצאת בהר המוריה". (תודה לך, טראמפ שהבהרת בפשטות לכל מנותקי הקשר מבני עמי ששואלים "מה יש לנו לחפש בהר הבית"). המסמך ממשיך ומספר מדוע יש לנו קשר להר הבית: "שם הייתה עקדת יצחק, שם בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון… בכל שנה, בתשעה באב, היהודים צמים, מתאבלים ומנציחים את הרס שני המקדשים. אף שהיהודים מתפללים היום בכותל המערבי, שהיה חומת התמך של בית המקדש, הר הבית עצמו הוא האתר הקדוש ביותר ליהדות. יש כמעט 700 אזכורים לירושלים בתנ"ך. במשך מאה דורות תמצתו את התקוות והחלומות של עם ישראל במילים 'בשנה הבאה בירושלים'". הצילו. זה כל כך יפה, ציוני ומדויק. יהודה עציון לא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר. Lets make Israel great again.
המסמך מספר לעולם מה הקשר בין האסלאם לירושלים. נכתב בו שבקוראן מוזכר שמוחמד עלה לביקור בשמיים מאזור חיוג אל־אקצה, ושירושלים היא המקום השלישי בקדושתו לאסלאם. נשמע כמו מצע התחייה בשנות השמונים, לפני שנעשינו ציניים. לפעמים צריך גויים שיזכירו לנו כמה דברים.
אז כן, זאת לא תוכנית מושלמת. אבל יש על מה לדון כאן. ויש גם, סוף־סוף, מנהיג שרואה את שני הצדדים, שרוצה להגיע לפתרון עמוק ומקיף. אז כמו שלנון כתב: תנו סיכוי לשלום.
כמעט שכחתי: ערבבו יחד 1.5 כוסות קמח תופח, 1 כוס סוכר, 0.75 כוס שמן, 3 ביצים, 1 כוס גזר מגורד וקצת קינמון, ותאפו 40־50 דקות בחום בינוני.
