בנימין נתניהו הביא למדינת ישראל הישג מדיני שלא היה כמותו מאז הסכם השלום עם מצרים, ובמובנים מסוימים אולי מאז החלטת האו"ם על הקמת המדינה. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, המדינה החזקה בעולם מביעה תמיכה בעיקרי הדרישות הישראליות ביחס לשטחי יו"ש: החלת ריבונות בבקעת הירדן ובכל היישובים ביו"ש, ואפשרות להקמת מדינה פלסטינית בתנאים שאפילו נתניהו לא העז בעבר לדרוש: הכרה בישראל כמדינה יהודית, לרבות בשטחים שתספח ביו"ש; פירוק חמאס מנשקו, כשגם הרשות הפלסטינית עצמה אמורה להיות מפורזת לחלוטין – ושליטה ביטחונית ישראלית במעברי הגבול, במרחב האווירי ובתדרים האלקטרומגנטיים. בתנאים כאלה סביר שהפלסטינים עצמם לא ירצו מדינה, ואם יפתיעו וירצו – אין לישראל צורך לחשוש ממנה. אז מה הפלא שישראלים רבים כל כך, במיוחד בני הציבור הדתי, דיברו השבוע במונחים משיחיים. היינו כחולמים.
אבל בשוך הטקסים וההצהרות, העם היהודי, מהעתיקים שבעמים, בעל היסטוריה מתועדת של כ־3,300 שנה, צריך להיות למוד ניסיון ולדעת שלא הכרזות מעצבות מציאות. המציאות מעוצבת רק מתוך שקלול כל מרכיביה, והתחשבות דקדקנית בהם. אדרבה, תחושת אופוריה מול מציאות מסובכת ומורכבת עלולה להיות מסוכנת מאוד, כפי שלמדנו היטב על בשרנו במלחמת יום כיפור.
הנה כמה סיכונים אפשריים וריאליים.
הראשון – נסיגה מהתוכנית בהחלט תיתכן. טראמפ הושווה השבוע ללורד בלפור, אבל כזכור, שנים ספורות אחרי ההצהרה המרטיטה ההיא אימצו הבריטים מדיניות הפוכה: הם הסירו מכתב המנדט שלהם את כל עבר הירדן המזרחי, שנמסר למשפחה ההאשמית, וקינחו בהפצת הספר הלבן, שהגביל את העלייה ואת ההתיישבות. הנמשל: עסקת המאה מבוססת במידה רבה על תמיכת הממשל במהלכים חד־צדדיים של ישראל, תמיכה שגם אמורה לגונן על ישראל מפני תוצאות שליליות למהלכים האלה בזירה הבינלאומית. דא עקא, שאין שום ביטחון שהממשל הזה ישרוד את בחירות 2020, והוא בוודאי יתחלף אחרי בחירות 2024. לממשל הבא יהיו, מן הסתם, השקפות משלו לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
השני – מדיניות מחוברת למציאות אמורה להביא בחשבון את כל מרכיביה. ובמציאות הזו, כמה מיליוני פלסטינים לא הולכים להיעלם לשום מקום. עסקת המאה אמנם משפרת מאוד את יכולת העמידה של ישראל מול התביעות הפלסטיניות. היא גם חשובה מאוד בשבירת היכולת הפלסטינית להטיל וטו על השינוי במציאות, ולתקוע את ישראל בסטטוס־קוו נצחי, שלא בהכרח טוב לנו. אבל בסוף, הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם מסדר יומנו. עדיין נצטרך להתמודד עם שאלת מעמדם של מיליוני בני אדם הנתונים לשלטוננו.
והחשוב ביותר – עסקת המאה בוודאי מבטאת את רצונו של הנשיא טראמפ לעמוד לצד ישראל. בין שהרצון הזה מגיע מנטיות ליבו האישיות, מבני משפחתו ומקורביו, או מתשוקתו לתמיכתם של עשרות מיליוני אוונגליסטים, הוא בכל מקרה מרגש. אבל תמיכת טראמפ, וגם התמיכה האוונגליסטית, אינם יכולים לפטור אותנו מלשאול מהו האינטרס הישראלי. האמנם היקף השטח שישראל שולטת בו אמור להיות האינטרס היחיד, או אפילו המרכזי, המעצב את האינטרס הישראלי?
קביעת נהר הירדן כגבולה המזרחי של ישראל היא בוודאי אינטרס לאומי, לנוכח הסכנה הברורה בחיבור האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה היושבת בשתי גדות הירדן. אבל האמנם הדבר נכון גם לגבי ריבונות ישראלית בכל חלקי יו"ש, על המשמעות הדמוגרפית הכרוכה בכך? נכון שעסקת המאה מדברת על ריבונות רק בגושי היישובים הגדולים ובשטחי שאר היישובים. אבל יש סיכוי טוב ששליטה כזו תגלוש באופן טבעי לריבונות על כל השטח. הייתי שמח להיות שותף לתקווה הימנית, שבמקרה כזה ימצאו הפלסטינים את ביטויים הלאומי והאזרחי בירדן. אבל האם זו התוצאה הריאלית ביותר של המהלך?
הדברים אינם נאמרים מתוך החמיצות המיוחסת דרך קבע לשמאל הישראלי, או מנטייה "לחרב מסיבות". תוכנית טראמפ אכן ראויה להתרגשות בגלל ההתייצבות הברורה שלה לצד ישראל. אבל במסיבה הנערכת לכבודה חשוב גם לא להשתכר, כדי שלא נקום למחרת עם הנגאובר.
