נאום הכרזת עסקת המאה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, היה חשוב ביותר, כמעט מכונן. המשמעות ההיסטורית שלו לא קטנה מהתוכנית עצמה, שעוד מוקדם לדעת מה יצא ממנה באופן מעשי. כמובן, אין הכוונה לכל הנאום. היו שם כל מיני דברים, ובין השאר לא מעט ליטופי אגו למדינת ישראל, שתמיד נחמד לשמוע, אך כמאמר הקלישאה "עם מחמאות לא הולכים לקנות במכולת". החלק החשוב התכנס בעיקר לתוך משפט אחד, לא ארוך: "ארץ ישראל היא ביתו הקדום ומקום פולחנו הקדוש של העם היהודי, והבטחה חגיגית שלעולם לא תשוב עוד שעתה האפלה של ההיסטוריה". המשפט הזה מעט מסורבל אבל יש בו עיקרון אחד חשוב מאוד: הכרה בזיקה של העם היהודי לארץ ישראל.
ההכרה הזו אינה דבר של מה בכך. כבר שנים שהשיח הבינלאומי על ההסדרים בין ישראל לפלסטינים מדבר על הזכויות של הפלסטינים ועל הביטחון של הישראלים. מהעולם זה חלחל אלינו פנימה. גם הישראלים התחילו לדבר במושגים האלו, וכך נוצרה משוואה מעוותת. אם לפלסטינים יש זכויות, אז ברור מתוקף מה הם תובעים מדינה. הדרישה לביטחון, לעומת זאת, אינה יכולה להקנות שום זכות. נניח שפרצתי לבית שכני בלי רשות והתנחלתי לו בסלון. אולי אסור לו להכות אותי כדי לסלק אותי מביתו. אבל זה לא נותן לי זכות לבעלות על חלק מהסלון. גם אם פרצתי לביתו כי נמלטתי מדלקה נוראית, האילוץ אינו משנה את המצב המוסרי. לכן, אם כל מה שיש לנו בארץ זו זכות לביטחון, אנחנו בעצם גזלנים.
מי שהבין את זה, כמובן, היה דוד בן־גוריון, שפתח את מגילת העצמאות בהכרזה על זיקת העם היהודי לארץ ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". אולם ברבות השנים הפסקנו כמעט לעסוק בזכות, ובעיקר חדלנו לדרוש מהעולם להכיר בזכות הזו. אם הדרך להביא את מנהיגי כל העולם למדינת ישראל היא השואה, אז יש כאן בעיה. העובדה שלא בטוח לנו באירופה וכמעט הושמדנו שם אינה יכולה להיות תירוץ לנשל את ילידי הארץ הזו מארצם. הארץ הזו שלנו לא מפני שאחרת תהיה שואה שנייה, זה מוסר של גזלנים. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מכוח הזיקה ההיסטורית וגם, אם כבר טראמפ הזכיר זאת, מכוח ההבטחה. ואם היא שלנו, מובן שהחלת ריבונות באיתמר ובתל־אביב, בעפרה ובקריית־שמונה, היא חלק מהזכות שלנו, לא מעשה גזלה.
פלסטין ברקע – טוב ליהודים
עסקת המאה מעוררת בימין ובהתיישבות ביו"ש תקוות כמעט משיחיות לצד התרעות אפוקליפטיות כמעט. אחד החששות המרכזיים הוא שהתוכנית כוללת הכרה עתידית במדינה פלסטינית, אמנם תחת שורה של מגבלות. זה לא חשש חסר משקל, אבל חייבים להעמיד אותו בפרופורציות.
את המדינה הפלסטינית שמוצעת לפלסטינים הם יתקשו מאוד לבלוע. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית היא עצם בגרונם, ודאי הדרישה להכרה בירושלים בירת ישראל, כך שהסיכוי שמדינה פלסטינית אכן תוקם ותוכר בהתאם למתווה הזה אינו גבוה.
ועם זה, אי אפשר לבטל כליל את הסיכוי. צריך לזכור: לאחר חילופי ממשל בוושינגטון, נשיא אחר עלול לשנות את המדיניות ולהקל את התנאים שארצו תציב לפלסטינים בתנאי להכרה במדינתם. כבר לא מעט זמן ארה"ב היא המכשול היחיד בפני הכרה של מועצת הביטחון של האו"ם ברשות הפלסטינית כמדינה בעלת מעמד מלא. לכן נשקפת סכנה שנשיא דמוקרטי בעתיד יאמץ את הנכונות הישראלית להכיר במדינה פלסטינית, אך יעשה תספורת לתנאים שהציב ממשל טראמפ. לכן אי אפשר להתעלם לגמרי מהחשש הימני.
מנגד צריך להודות, גם אם בלחש, שלהסכמה ישראלית להכרה עתידית במדינה פלסטינית יש גם יתרונות. בשמיעה ראשונה זה נשמע כמו כפירה בעיקר, אבל כדאי לחשוב על זה שוב. הסוגיה אינה חד־ממדית. בין הים לירדן יש, גם לשיטת הממעיטים, קרוב לשלושה מיליוני פלסטינים, רובם ביו"ש ומקצתם בעזה. הם לא ייעלמו. עד שתוקם להם מדינה הם ימשיכו להיות כאב הראש שלנו, כי העולם מסרב להתעלם מהם. זהו אחד הלקחים המרכזיים של ההתנתקות. העובדה שיצאנו מעזה עד הסנטימטר האחרון לא הורידה את תושביה מהגב שלנו, בעיקר מפני שאנחנו לא מוכנים (נכון לרגע זה, בצדק) שיהיה שם ריבון "מלא" אחר.
גם קיומה של הרשות הפלסטינית, שהיא יצור משונה מאוד, יוצר מציאות שהיא "לא לבלוע ולא להקיא". ישראל אינה שולטת בפועל בניהול חייהם של הפלסטינים, אבל ממשיכה לשלם את מלוא המחיר הבינלאומי על "הכיבוש". נכון, מול הממשל הנוכחי בוושינגטון המחיר הזה נמוך עד בלתי קיים, אבל גם אירופה נוכחת בתמונה. היא אולי לא גובה מישראל מחירים כבדים, אבל בהחלט יודעת לתקוע פה ושם חיצים מורעלים.
כאמור, קיימת גם אפשרות סבירה ביותר, שבעוד שנה או חמש שנים יעלה בארה"ב מנהיג דמוקרטי בעייתי מאוד לישראל. הפעם האחרונה שבה הנשיא הנכנס היה חבר באותה מפלגה של הנשיא היוצא הייתה לאחר שבבחירות 1988 נבחר ג'ורג' בוש האב להחליף את הנשיא רונלד רייגן. גם אם טראמפ יצליח לשמור על מקומו בבית הלבן בבחירות סוף השנה, גלריית המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות אינה מבשרת עתיד פשוט לישראל. במצב כזה, קיומה של נכונות ישראלית עקרונית להכיר במדינה פלסטינית בתנאים מסוימים עשויה להקל את התסבוכת המדינית שעלולה להתרגש עלינו.
החיפזון מן השטן
קשה להבין מה דחף את הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתב האישום נגד ראש הממשלה נתניהו כבר ביום שלישי, שעות ספורות לפני הכרזת עסקת המאה. מה היה קורה לו המתינה הפרקליטות עוד כמה ימים? הרי אין שום חוק שקובע שחובה להגיש את כתב האישום מיד כשנתניהו מושך את בקשת החסינות.
התהייה הזאת מתעצמת כאשר מבינים שההליכים שנדרשים לשיטת הפרקליטות לצורך הגשת כתב האישום טרם הסתיימו. החוק קובע באופן מאוד ברור שעם הגשת כתב האישום רשאים הנאשם ובאי כוחו לעיין בכל חומרי החקירה. מנגד, החוק מאפשר להוציא תעודת חיסיון על חומרי חקירה (באישור שר, במקרה הנוכחי כנראה השר לביטחון הפנים) אם קיים חשש שגילוי החומר יפגע באינטרס הציבור. אבל בעבר כבר נקבע שהתעודה צריכה להיחתם יחד עם הגשת כתב האישום או מיד אחריו. השבוע הגישה הפרקליטות את כתב האישום נגד נתניהו, ורק אז הגישה בקשת ארכה של 45 יום להוצאת תעודת חיסיון, ובינתיים אינה מעבירה לנתניהו את אותם חומרים.
עמיתי נטעאל בנדל מהארץ פרסם השבוע דברים שכתב השופט המנוח מישאל חשין על בקשת ארכה קצרה בהרבה: "אמרנו לא אחת, תעודת חיסיון מן הדין שתמצא מקומה עם הגשתו של כתב אישום, ולמצער, בסמוך. יש צורך בזיכוי או בשחרור עצור, שהאחראים ידעו מה אחריות המוטלת עליהם; והסדר יבוא על הארץ".
האירוע הנוכחי מצטרף לתקלות דומות שכבר נעשו בתיקי נתניהו. למשל, הגשת כתב האישום לכנסת בתחילה כשהוא ערוך בניגוד לחוק, ללא רשימת עדי התביעה. האם מדובר בשלומיאליות, בתרבות חפיף, או שאולי האטרף בפרקליטות סביב תיקי נתניהו מעביר על דעתם את הבכירים העוסקים בנושא? גם מי שמאמין שטיפול רשויות האכיפה בנתניהו נעשה בניקיון כפיים, לא יכול שלא לתהות מה קורה כאן. בלשון המעטה, זה מריח לא טוב.
