איך היא לא רואה, את שואלת את עצמך כשאת צופה בפרק הבכורה של "הרמון" שעלה בערוץ הטלוויזיה של רשת, ושואב השראה מסיפור נשותיו של גואל רצון. איך היא לא מבינה שהוא מסובב אותה, מפנה אותה נגד ההורים, משתיל לה מחשבות הזויות בראש. ואיך כל השאר לא רואות? מה הן בכלל נלחמות על גבר מזדקן בשנות השישים לחייו, לא יפה, לא מושך, כשכל אחת מהן נראית כמו דוגמנית.
אחר כך את מנחמת את עצמך בהכרזה שבחיים זה לא היה קורה. לא לך, האינטליגנטית, שיודעת לזהות מניפולציות ממטר. אלו דברים שקורים רק לבנות נואשות, קצת פחות אינטליגנטיות, עם תסביך אב או משהו כזה, מבית חצי הרוס.
ואז את נזכרת בקיץ ההוא במחנה. לא דומה, לא פלילי, ועדיין – כל כך מזכיר בחוויה. היינו שלוש רל"שיות. בנות נוער שלא הכירו קודם והפכו בתוך דקות לחברות אמיצות. כל כך נעים היה בין מכשירי הקשר, הכפתורים והחוטים. ברגעים המתוקים האלה שאת עולה מול הש"ג ומדווחת על הברלינגו, בודקת איזו קבוצה יוצאת ולאן. וכמה מנחם הוא ההומור הזה שמתקבע בין שלוש נערות עם שמחת חיים. הכול היה מושלם – עד שהוא נכנס.
הוא לא היה יפה. אבל היה לו קול בס עמוק, גומות בצורת מכתשים וסיפורי מור"קים מצחיקים מתקופת הפנימייה. כשהוא דיבר כולן היו מקשיבות. הנוכחות שלו תמיד תפסה את כל חלל החדר. ולאט־לאט את מרגישה איך פתאום, בתנאים המג'ויפים של המחנה, את מנסה להיות קצת יותר יפה בשבילו בבוקר. ואיך את קמה מהשק"ש וצובטת את הלחיים כדי שתיווצר שם אדמומיות חמודה. ונותנת לחולצה הקרועה לזלוג לך קצת מבעד לכתף. ואיך כל הטבעיות שהייתה שם קודם נעלמת כלא הייתה.
ערב אחד הוא קרא לי, ביקש שאתלווה אליו לפטרול. התיישבנו על אחד הסלעים והוא נעץ בי מבט ולחש – "אני מת על החיוך שלך. יש לך מבט אותנטי כזה, לא כמו אצל האחרות". חזרתי משם סמוקה ונלהבת, מתקפלת לתוך השק"ש ולא נרדמת בלילה. ניצחתי את מירוץ החיזור.
בערב שלמחרת הוא התחיל להתרחק. לא הבנתי למה. הייתי במשמרת והשותפה שלי נעלמה, וכשהיא חזרה היה קשה לדבר איתה. היא נראתה מרוגשת. סיפרה שהכירה כאן מישהו, שהם מתראים בסתר, שהיא לא רוצה שידעו. וכשסיפרה שזה הוא צחקתי ואמרתי – תגידי, את בטוחה? כי אנחנו ביחד כבר יומיים. ואז היא מתארת בהתרגשות איך הוא ישב איתה על אותו הסלע, ואיך אמר לה את המשפט עם החיוך האותנטי. ולמחרת נכנסת השלישית ומספרת את אותו הסיפור בדיוק. ובמקום שנצחק כולנו על הגבר הדביל שמשחק עם שלושתנו במקביל – התחרות רק מתגברת. ומאותו הרגע אנחנו מפסיקות להיות חברות והופכות לשלוש אמזונות טורפות במירוץ על ליבו של גבר.
ויכולתי לראות בעיניים שלו את המבט המרוצה. שלוש בנות מכרכרות סביבו ונותנות לו בכל רגע נתון אישורים לזכרותו המנצחת במיני־הרמון שבנה לעצמו בתוך המפקדה. והכול חוקי, אין פגיעה פיזית, ובכל זאת סיימתי את המחנה ההוא חבולה רגשית.
השבוע עצרה הרשת את נשימתה כשנודע על דבר התאבדותו של האמן בועז ארד, בעקבות כתבה שהתפרסמה במאקו על כך שניהל מערכות יחסים רומנטיות עם תלמידות שלו בתיכון תלמה ילין. אין לי יומרה לשפוט את המקרה הזה, שכולו טרגדיה אחת גדולה. אבל כן תפסה אותי האווירה המתוארת בכתבה. הסיטואציה הזאת של מורה נערץ שמנצל את עמדת הכוח שלו על תלמידותיו וגורם להן לחשוק בו. הרגע שבו גבר מזהה שהוא מוקף בנשים ומתחיל לשחק בהן – זו סביבה נוראית לתלמידה להיות בה. והיא ממשיכה להיות נוראית גם במקומות שאינם פליליים.
גם בקבוצת הזמֶר מול המנחה השרמנטי. ומאוחר יותר במשרד שבו הן מתחרות עם עוד שלוש עובדות על אישורו של בוס כריזמטי. המקום הזה של גבר עם כוח ומעמד שהופך להיות זכר אלפא, מין אב מיטיב שכל הנשים נאבקות על תשומת ליבו ועל נתח מהכרתו הוא מקום קשה רגשית גם בלי שתהיה שם פגיעה מינית. עצם זה שאישה, שאמורה לעבוד במקום שבו שוררת אווירה מקצועית שבה היא נמדדת אך ורק על פי כישוריה, מרגישה שהמדד מתחלף בכמה היא יפה הבוקר, איפה היא מול האחרות – זו מציאות פסולה ומתישה נפשית.
אין כאן מסקנה גורפת. רק תיאור סיטואציה שאני מאמינה שיש נשים רבות שמרגישות אותה לפעמים. ואולי גם קריאה לעצמנו – לדעת לזהות את הגבר הזה. לא לשחק לידיו. להיות לויאליות זו לזו ולא להישאב לתחרות המלוכלכת שהוא יוצר. וגם אתם, גברים, תהיו הגונים. תהיו מודעים לכוח הזה כשאתם מופקדים על חבורה של נשים. הרמונות לא נמצאים רק בשכונות עלובות בדרום תל־אביב. הם יכולים להיווצר בקטן גם במשרדים מפוארים עם חלונות שקופים וצחים.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
