אם ננקה את האלמנטים הפוליטיים, בעסקת המאה של טראמפ יש מרכיב אחד מעניין, והוא שהאמריקנים מבקשים לייצר דיאלוג. יש לשים דגש על מרכיב הדיאלוג, אף שלכולנו ברורה כוונתם של האמריקנים – סיפוח חד צדדי, שכן הפלסטינים מצהירים שהם למעשה לא חלק מהעסקה. ברגע שמתחיל דיאלוג, השמיים פתוחים והמידיינים יכולים לנוע לכל כיוון שירצו ובלבד – שילכו ביחד.
כולנו זוכרים את הסכם אוסלו, אבל מעטים מבינים למה הוא נכשל. זו הייתה יוזמה משותפת שלנו ושל הפלסטינים, ורק לאחר שנוצר דיאלוג בין הצדדים האמריקנים נכנסו לסיפור. מהבחינה הזאת תהליך אוסלו הוא שיעור מצוין, שכדאי ללמוד ממנו.
הסכם אוסלו נועד ליצור תהליך של העברת כל הפלגים הפלסטיניים, ובעיקר גופי הטרור, למרחב הפוליטי. למעשה על ידי כך, ותוך ההתקדמות בתהליך, נעשה מאמץ להרגיע את האזור ולהביא את ישראל ל"חוף מבטחים". הכוונה הייתה להגן על ישראל מפני החיכוך המתמשך בינה ובין העולם הערבי כולו, חיכוך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הגביר.
בגלל טעויות אסטרטגיות שונות, שנציג בהמשך המאמר, ישראל החמיצה את ההזדמנות ההיסטורית הקרויה אוסלו. היה ניתן להבין כבר אז שכישלון התהליך יהפוך את הרצון ליצור פתרון בהסכמה לחלום באספמיה. האמון שתהליך כזה ניתן למימוש הלך והתפוגג. אוסלו נכשל, והתואר שמאלן הפך לשם נרדף למחלה.
הטעות הגדולה ביותר של תהליך אוסלו, טמונה באיטיות מימושו. התהליך נמשך ונמשך כשהוא נתקע על פרטים חסרי משמעות, מתעכב, ומאפשר לקיצונים משני הצדדים לגדול, לאסוף כוח, ולהביא למה שקרה: חיסולו של רבין, חיסולו של התהליך, ופיגועי טרור שפגעו בישראלים רבים. הכישלון ריסק לחלוטין את היכולת להמשיך ולממש את התהליך, אף שעדיין קיימים מספר אלמנטים חשובים כמו שיתוף פעולה בשטח.
ההשתהות הזאת היא טעות אסטרטגית. מי שמבקש ליצור פתרון שיביא לשינוי צריך לבצע אותו במהירות, אפילו במחיר התפשרות על חלק מהפרטים. בתהליך מסוג כזה אלוהים לא נמצא בפרטים הקטנים, אלוהים נמצא רק בפרטים הגדולים, אלה שקובעים מציאות עבור מיליונים, כשכולם מתרגלים אל המציאות החדשה ומתאימים את עצמם אליה.
טעות אסטרטגית נוספת הייתה טמונה באי ראיית התמונה הכוללת והניסיון להתכחש לתמונה האזורית בכללותה. הקברניטים היו מוכרחים לקיים את הסכם אוסלו רק אחרי הסכם עם סוריה, ואסור היה להן להסתפק בהסכם חסר משמעות עם ירדן. מי שרוצה באמת להתמודד עם הנושא הכאוב המתקשר ליחסי ישראל עם אויביה במעגל הראשון, השני והשלישי מוכרח להתמודד עם התמונה כולה. אני משוכנע שעל דברים אלו אחטוף בליסטראות, אבל אולי בהזדמנות אחרת, במאמר נוסף, אנמק מדוע.
שתי הטעויות הללו – איטיות במימוש התהליך מחד, והתעלמות מהתמונה הכוללת מאידך העצימו את כוחם של קיצונים משני הצדדים שהחריפו את פעילותם ככל שחלף הזמן. בקרבם התחזקה האמונה שעדיין ניתן לטרפד את התהליך. ואכן, כך קרה.
סיפוח בקעת הירדן, כולל הפתרון המתקשר להתנחלויות – אינו נובע מהסתכלות רחבה, אלא להיפך. זאת הסתכלות כמעט נקודתית, נקודה שהיא במקום מסוים דחיפת אצבע לעיניה של רוסיה. על ישראל לשמור על יחסים טובים עם שתי המעצמות, שכן רק הן יוכלו להסדיר את האזור שבו אנחנו חיים באופן כולל ומערכתי.
סיפוח חד-צדדי הוא מהלך נקודתי שמתעלם מהסביבה האסטרטגית של ישראל, ומחזיר אותה הרבה מאוד שנים לאחור. פעילות חד-צדדית תקפיץ את העולם הערבי כולו כולל איראן, תחריף את החיכוך האלים עם ישראל ואת האיום עליה. בימין קיימת תפיסה שעיקרה ניהול הסכסוך על בסיס כוח, אולם לא ניתן למשוך את האסטרטגיה הזאת לאורך זמן. ניהול סכסוך מהווה אסטרטגיית ביניים האמורה להוריד את גובה הלהבות כדי לעבור לשלב מתקדם יותר. ניהול משבר הינו לוקסוס עבור מעצמות, לא עבור מדינה בת 8 מיליון תושבים שקיומה תלוי כמעט לחלוטין ברצונו של העולם ערבי בן המיליארד וחצי בני אדם.
כיום ישנן רק שתי מדינות בכל העולם שמתבססות על אסטרטגיה כוחנית הנשענת על כוחן הצבאי: קוריאה הצפונית ואיראן. בשונה מתקופת יוון וספרטה לפני יותר מאלפיים שנה, תקופה שבה הכוח הפיזי והצבאי הוא שקבע הכול, כיום למדינות אלו אין אופק קיומי ארוך במיוחד. העולם היום מתנהל אחרת. זהו עולם של הסדרים והסכמות, גם בין אויבים.
סיפוח חד-צדדי, להבדיל מסיפוח בהסכמה (כתוצאה מחילופי שטחים למשל), יצית את היחסים עם ירדן וידליק מיליוני פלסטינים, כולל אלה המתקיימים באזורים אחרים כמו מחנות הפליטים בלבנון. אנחנו צריכים לחשוב בזהירות מה הוא המהלך הנכון לנו ולא לאמריקנים, כשהעיקרון המנחה הוא דיאלוג. אם נגיע להסכמה עם הפלסטינים עלינו ליישמה במהירות תוך חודשים ספורים. כמו כן, נידרש להסתכלות רחבה ופתרון מערכתי שלם ולא חלקי. כל פתרון חד-צדדי רק יפגע בשרידותה של ישראל ובביטחון הלאומי שלה ולא פחות בביטחון האישי של אזרחיה. כל פתרון נקודתי ייכשל כישלון חרוץ.
