מי שמכיר את בנימין נתניהו ועמדותיו ידע שאתמול (יום ב') בסיעת הליכוד ראש הממשלה החליק בלשונו. לא רק משום שלא דיבר עם הממשל האמריקני על אפשרות של "החלה" ביו"ש, כפי שמיהר להתחרט בתוך כמה דקות וכפי שהבהיר הממשל בתוך כמה שעות. נתניהו, וכאן אולי פעורה תהום בינו לבין סיעתו, שולל באופן עקרוני החלה של החוק הישראלי ביהודה ושומרון. הוא נוהג לומר ש"לא במקרה כל קודמיי נמנעו מכך" ומבחינתו אין זה תירוץ. בין שני מסלולי העל, מדינה פלסטינית מלאה או סיפוח ישראלי מלא – נתניהו בוחר באפשרות ראשונה.
כאן המקום לספר סיפור. מורי ורבי אורי אליצור , מנוחתו עדן, היה ממובילי תפיסת הריבונות המלאה. באחד הבקרים התיישב למפגש בן כמה שעות עם הבוס שלו לשעבר, הלא הוא ראש הממשלה. נתניהו הקשיב בקשב רב. שיחות העומק עם אליצור היו אהובות עליו, בין היתר, משום שידע כי הן באות מהמקום הנקי ביותר, ללא כל אינטרס או ציפייה לתמורה. אך אחרי הדיון הממושך, ביבי לא הותיר מקום לספק. לאכזבתו של אורי, ה'לא לסיפוח' היה ברור וחד משמעי. זו עמדת נתניהו והיא לא משתנה כבר הרבה מאוד שנים.
כשנתניהו הסכים בנאום בר אילן ל'מדינה מינוס', כשנתן לג'ון קרי להבין שייסוג מ-90 אחוז של השטח, כשדיבר על יישובים ישראליים תחת ריבונות פלסטינית – הוא התכוון ברצינות. הוא חרד ממדינה דו-לאומית בדיוק כמו ציפי לבני, גם אם אינו מדבר על זה כמוה. לכן, היה מוזר שאמר את מה שאמר בסיעת הליכוד, ולא מפתיע שמיהר לתקן. כל אחד פולט לפעמים מילה מיותרת, גם ביבי.
אך פליטת הפה של נתניהו הביאה לתוצאה מהותית פי כמה מאשר המבוכה. היא חשפה את ההתנגדות הנחרצת של ממשל טראפ לרעיונות הריבונות למיניהם. כן, אפילו הממשל הזה, לפחות בנקודת הזמן הזאת, שולל אותם על הסף (יהיה מי שיאמר שאם נתניהו היה תומך ב'החלה', טראמפ היה מיישר אתו קו, אך לפחות על פי הידוע לח"מ הטענה איננה נכונה). כך או כך, אתמול הדברים נאמרו באופן מפורש. הממשל עדיין מחויב לדיל האולטימטיבי – גם לדעת טראמפ, קלושים סיכוייו ככל שיהיו. כל עוד זה המצב, צעדים בוטים, או כאלה שנתפסים כבוטים, המרחיקים את הדיל, לא מקובלים על אנשי הנשיא. אין פירוש אחר למה שנאמר אתמול.
במצב דברים זה, מי ששוללים מדינה פלסטינית ותומכים בחיזוק הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, צריכים לאפסן כרגע את רעיונות הריבונות. העת לא בשלה. במקומם, את השנתיים הקרובות של כהונת טראמפ צריך לנצל בשתי דרכים אחרות ומקבילות. האחת, בנייה בשטח ובפרט בנקודות האסטרטגיות. השנייה, הכנה של מתווה מדיני חלופי, כזה שמתכתב עם המצב בשטח, עם דעת הקהל הישראלית, עם עמדת מדינות ערב, עם המקסימום שהממשל הנוכחי יסכים לאמץ, ועם המינימום שהאירופאים יהיו מוכנים לבלוע.
במילים אחרות, אוטונומיה קונפדרטיבית עם ירדן, היא ההצעה היחידה שיש לה, אולי, היתכנות כלשהיא כאשר טראמפ יתייאש מהדיל האולטימטיבי. אך כדי שתכנית כזו או אחרת תקרום עור וגידים, צריך להכין אותה בשנים הקרובות בחדרים סגורים ולא לדחוק את ראש הממשלה לעימותים חסרי סיכוי מול הממשל הכי אוהד מאז ומעולם.
