יש משהו מביך, ובמידה רבה גם בלתי מוסרי, בהצצה שניתנה לנו אמש להתכתבויות הפרטיות בין שר האוצר משה כחלון לשופטת החשודה אתי כרייף. הרקע לפרסום הוא החקירה נגד כרייף בחשד שקידמה את מועמדותה לשופטת באמצעות שוחד מיני שנתנה לכאורה למי שעמד באותם ימים בראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נוה.
התיק נמצא כעת בשלב שבין ההחלטה הראשונית על הגשת כתב אישום לבין השימוע. בהמשך לכך, פורסמו אמש בחדשות 13 חילופי מסרונים מביכים בין שר האוצר כחלון לבין כרייף, שגם מהם עשוי להשתמע שהיה בין השניים קשר אינטימי. למה "עשוי להשתמע"? כי לפחות על פי מה שפורסם קשה לקבוע באופן מוחלט מה היה שם. ואם כך, למה זה בכל זאת כל כך בעייתי? כי חילופי המסרונים הם אמנם מהתקופה שבה כרייף כבר שימשה כשופטת, אולם אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים שקידם את מועמדותה היה השר כחלון.
ההצצה הזו למרחב האישי של שני אנשים בוגרים כשלעצמה מצערת. אבל אסור להתעלם מהעובדה שמדובר בעוד סדק, משמעותי, בחומה של קידוש ההסדרים הקיימים במדינת ישראל בתחום מינוי השופטים. האופן שבו נבחרים השופטים במדינת ישראל הוא בעייתי מהרבה מאוד בחינות, אבל אחת הבעיות המרכזיות היא החיסיון שאופף את כל ההליך. מינוי השופטים נעשה בחדר סגור, ב"דילים" בין השופטים, עורכי הדין והדרג הפוליטי, בלי שהציבור חשוף למה שקורה שם.
התוצאה הבלתי נמנעת היא עסקאות לא כשרות. כאשר המינוי מתנהל בחדר סגור השר כחלון או אפי נוה לא צריכים לתת לאף אחד הסברים בשאלה מה דחוף להם במינוי של פלונית אתי כרייף. מספיק שהם יגידו לקבוצה אחרת בתוך הוועדה "אם אתם רוצים שופט אלמוני, תנו לנו את כרייף", והמינוי שלה עובר. כביכול מדובר בעסקה דו צדדית, ולא בהחלטות הרות גורל שמי שמושפע מהן בעיקר הוא כמובן הציבור. כמובן שאנחנו לא יודעים אם זה באמת מה שקרה בתוך חדר הוועדה. אין לנו מושג. אבל זו בדיוק הבעיה. החדרים הסגורים שבתוכם מתקבלות ההחלטות הללו אמנם כבר אינם אפופי עשן סיגריות, אבל אור השמש המחטא עוד רחוק מלהגיע אליהם.
אז מה אפשר לעשות? אפשר לחשוב על הרבה רעיונות. אבל אם יש כיוון אחד שהפרשייה הזו לוקחת אותנו אליו באופן מאוד חזק הוא האפשרות לקיים שימוע פומבי. כאשר אנחנו הציבור, והאמת שגם העיתונאים, מקבלים את הרשימה המתפרסמת של המועמדים לשפיטה, אין לנו באמת מה לעשות איתה. אין לנו דרך אפקטיבית לקבל מושג מי מבין כל המועמדים ראוי לכהן כשופט, ומי ראוי פחות. בוודאי שאין לנו דרך לייצר מדרג בין המועמדים השונים.
שימוע פומבי יחשוף לציבור מידע רב על המועמדים השונים לשפיטה. חלקו טכני (תארים, מקומות עבודה, ניסיון רלוונטי וכו') וחלקו התרשמותי. האם לשופט יש מזג שיפוטי, מהן עמדותיו בסוגיות משפטיות, מה אופיו וכו'. במצב כזה יהיה קשה יותר למנות מועמד ראוי פחות במקום מועמד ראוי יותר, בגלל אינטרס זר. מי שיקדם את המועמדות של המועמד הראוי פחות יצטרך לתת תשובות, ויתר חברי הוועדה יחששו גם הם לתמוך במינוי כזה.
כמובן, שימוע פומבי לא יפתור את כל בעיותיו של הליך בחירת השופטים בישראל. יש עוד בעיות שדורשות טיפול משמעותי, כמו למשל משקל היתר של השופטים בוועדה, עצם חברותם בוועדה של נציגי לשכת עורכי הדין, ומשקל החסר של הדרג הפוליטי בוועדה. כל אלו הן גם כן בעיות שיש לטפל בהן בהקדם. אבל הטיפול בהן לא מייתר את הצורך בשימוע פומבי. שר התיירות יריב לוין הגיש הצעת חוק ברוח הזו בעבר, כשעוד היה ח"כ מן המניין. היא כמובן לא התקדמה. היום, כאשר הנחיצות של הצעה כזו ברורה הרבה יותר, זה הזמן הנכון לקדם אותה.
