האינקוויזיציה הקדושה של הפוליטיקלי-קורקט מצאה לה אתמול קורבן חדש, רב העיר רמת גן לשעבר, הרב יעקב אריאל. לא חלפו שעתיים מרגע שהוכרז על זכייתו של הרב בפרס ישראל לספרות תורנית והמדורה בכיכר העיר התקשורתית כבר הייתה מוכנה ומזומנה להעלאתו על המוקד. ומה חטאו? התבטאות בלתי-תקינה פוליטית על להט"בים, כמובן. בניגוד לפרשיות אחרות, במקרה הזה העיסוק בשאלה האם הרב אריאל צודק או טועה בטענה שלו הוא לא לגיטימי. הרב לא מונה אתמול לשום תפקיד או משרה שבה השאלה מה דעתו על להט"בים משנה למישהו – אולי בניגוד לשר חינוך, שעמדותיו עשויות נניח להשפיע על מדיניות כזו או אחרת. אין בין פרס ישראל שאותו יקבל כנראה הרב אריאל ביום העצמאות ובין התבטאותו בענייני להט"בים לא דבר ולא חצי דבר. כלום.
אז מה כן יש כאן? עוד ניסיון למשטר את השיח ולהבהיר היטב לכל מי שחולם פעם לקבל איזו משרה או כיבוד: אל תעז להגיד מילה רעה על להט"בים. אם תעז – אנחנו כבר נדאג לחסל לך כל כיבוד או צ'ופר או מינוי שאולי היית עשוי לזכות בהם בעתיד. תשכח מכל זה, או שתלמד לדבר כמו שאנחנו רוצים שתדבר. משטרת מחשבות פשוטו כמשמעו. 1984 זה כאן.
בשלב הזה חשוב להסביר מה הסכנה. העניין הוא פשוט: אם נמשיך במגמה הזו, אזי המדד העיקרי לקידומים ופרסים במדינת ישראל יהיה שתקנות. שתקת – זכית. לא חשוב לאיזה הישגים מחקריים, מדעיים, ספרותיים או תורניים הגעת, הכי חשוב הוא אם שתקת. התוצאה של מצב כזה היא כפולה: ראשית, אפקט מצנן מטורף על השיח. אף אדם שעיניו בראשו לא יהיה מוכן לדבר על שום סוגיה שנויה במחלוקת. שהרי לעולם לא תוכל לדעת עם תוך חודש, שנה או עשור ההתבטאות שלך לא תהפוך למוקצה מחמת מיאוס. אז לא נותר אלא לשתוק. שנית, יש כאן עידוד לבינוניות. הרי ההישגים הם כבר לא המדד העיקרי – אלא השתקנות. אז מה המסקנה? במקום להצטיין בתחומך עדיף להצטיין בשתקנותך. איזה ערך יש למוסד כמו פרס ישראל בתוך אווירה כזו? עדיף כבר לסגור אותו ולהפנות את התקציב לקשישים. אם ממילא הקריטריון כבר איננו האדם הראוי ביותר לפרס.
אסור להיכנע לאינקוויזיציית התקינות הפוליטית. אסור בשום פנים לתת לה לגיטימציה. כל מי שנדמה לו שעדיף לעשות פרצוף נחמד ולשחק את המשחק, יגלה מאוד מהר שהמחיר הוא בסוף לוותר על כל עקרונותיו. כי האינקוויזיציה הקדושה לא לוקחת שבויים. אם אתה לא מתיישר עם הקו שלה עד הסוף – אז יגיע הרגע שבו תחטוף, ואיש לא יזכור לך אפילו לרגע את כל מאמצי ההתנחמדות שעשית עד לאותו זמן.
הגיע הזמן להגיד בקול ברור: אנחנו לא מוכנים לשחק את המשחק. אף אחד לא יחליט בשבילנו מה מותר להגיד ומה לגיטימי לחשוב. אנחנו כנראה לא ננצח ברגע זה את הקרב. האינקוויזיציה הקדושה של הפוליטיקלי-קורקט לפחות כרגע חזקה יותר. אבל כניעה תהיה ויתור על כל מה שהוא אנחנו, ולכן אסור להתנצל ואסור להיכנע. צריך להתעקש על הזכות למחשבה חופשית ולדיבור חופשי. וסוף החירות לנצח גם את הכנסייה הפוסט-מודרנית החדשה
