החוויה הראשונה שעובר כל אדם שסיים מסלול פקודי בצבא, היא ההבדל הכואב שבין פיקוד פורמלי למנהיגות מהותית. הצעיר מקבל לידיו כיתה או מחלקה יחד עם סמכות פורמלית להנחית פקודות, לדרוש ביצוע ולהעניש סוררים. אלא שמי שמתעקש להשתמש בסמכויות הנתונות בידיו על פי חוק, ימצא את עצמו מהר מאד בודד וסובל. מול טירונים זה יכול איכשהו לעבוד: נותנים להם פקודה והם רצים. אבל כשמנסים לממש משימות עם לוחמים מבצעיים ותיקים רק על בסיס "פקודות עבור", מגלים שזוהי דרך קצרה שהיא ארוכה. כי בכל חוק וגדר יש פרצות, ואם האנשים שלך לא מחוברים אליך אלא רק פוחדים ממך, הם ימצאו מהר מאד את הפרצות בגדר. במצב כזה, הכישלון במשימה הוא רק עניין של זמן. מפקד לומד המעוניין להתפתח מבין שכדאי לו לוותר על השימוש תכוף מידי בסמכויות, ולהחליף אותן במנהיגות אישית.
אולי זה מה שקרה ליועמ"ש בסאגת מינוי ממלא מקום פרקליט המדינה. אביחי מנדלבליט רצה מאד למנות את מומי למברגר, שעל פניו היה באמת המועמד הראוי ביותר לתפקיד. אבל במקום לשכנע את אמיר אוחנה, הוא העדיף להשתמש בסמכותו הפורמלית. שר המשפטים מינה כזכור את אורלי בן ארי והיועץ נזעק והוציא הודעה לתקשורת לפיה המינוי של בן ארי איננו חוקי ונופל תחת "מניעה משפטית". אבל בהודעה הזו היה עוד משהו. היועץ סימן את "מתחם הסבירות", ובמקום לשרטט אזור רחב שבו יש כמה אפשרויות, הוא צייר בלטה קטנה שמקיפה אך ורק את הרגליים של למברגר.
עבור אוחנה – שסימן את סוגיית "המשילות" כיעד המרכזי שלו כשר משפטים בממשלת מעבר – זה היה יותר מידי. החוק עומד לצידו, והלה היה נחוש לממש את הסמכות שניתנה לו ולא להפוך לחותמת גומי של היועץ. המשימה שאוחנה לקח על עצמו נראית אולי קטנונית, אבל היא יושבת על עקרון יסודי שאותו היה חשוב לשר המשפטים לממש: אם החוק נותן לשר את הסמכות למנות את פרקליט המדינה, השר יהיה זה שממנה את הפרקליט ולא יצטמצם לחותמת גומי על החלטות היועמ"ש.
מועמדותה של בן ארי נפלה בשל צו הביניים שהוציא השופט מזוז, בעקבותיו הסירה את עצמה ממועמדות. ההתפתחות הזו צמצמה את מרחב התמרון של אוחנה אולם לא ביטלה אותה. מבחינתו, היעד היה למנות מועמד שבג"ץ לא יוכל לפסול, ושבמקביל לא יהיה חלק ממה שבסביבתו מכנים "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות", קרי המנהלים הבכירים המקורבים לניצן ולמנדבליט. כך הגיע אוחנה לדן אלדד.
לפני שהגיע לאלדד, אוחנה ערך ראיונות עם מועמדים מחוץ לפרקליטות, אך בשלב מסוים ויתר על הניסיון למנות מועמד חיצוני. הסיבה העיקרית היא הקושי ליישב מינוי כזה עם סעיף 23א לחוק המינויים, הקובע שפרקליט המדינה חייב לבוא מקרב עובדי המדינה. החוק אמנם לא דורש שהמועמד יבוא מתוך הפרקליטות דווקא אולם ההיגיון המערכתי דורש שהוא יהיה אדם המכיר מבפנים ומקרוב את המערכת, כלומר איש הפרקליטות.
לדן אלדד יש ניסיון ארוך-שנים במערכת. הוא התמחה בתיקי שחיתות שלטונית ויש לו גם רקע בתיקים פליליים קלאסיים ובפשיעה ביטחונית. מקורביו מתארים אותו כמקצוען מצד אחד, אבל גם בעל "מודעות למגבלות הכוח וחשיבות הריסון והאיפוק". היועמ"ש מתלבט עדיין האם להכריז שוב על "פסילה חוקתית". אלדד נמנה עם ההנהלה הבכירה של הפרקליטות, וסיבוב נוסף בבג"ץ עלול להסתיים בניצחונו של שר המשפטים. את זה מנדלבליט היה מעדיף למנוע.
אוחנה הוא שר המשפטים הלעומתי ביותר בתולדות המשרד. לגישה שלו יש חסרונות רבים, ובראשם הקושי העצום לקדם מהלכים בשיתוף פעולה עם ההנהלה הבכירה של הפרקליטות. קשה לקדם אינטרסים משותפים כשאתה מנהל מלחמת התשה מתמשכת עם הכפופים לך. מאידך, מהלכיו של השר מזיזים את קו הגבול ומשרטטים מאזן כוחות חדש בין הדרג הפוליטי לזה המקצועי. גם אם בנסיבות פוליטיות כאלו ואחרות הוא אישית לא ייהנה מפירות עמלו, התקדימים שהוא קובע ייצרו זירה נוחה בהרבה לשרי משפטים עתידיים מהימין.
