אנשי גוש אמונים אהבו את משל הרכבת. הם היו אומרים שאבותיהם, בני הדור הראשון של הציונות הדתית, היו משגיחי הכשרות של מזנון הרכבת; בעוד הם עצמם, בני הדור השני, רוצים לנהוג בקטר. יום אחד הם גילו שנהג הקטר לא קובע לאן נוסעים; הוא משרת את אלו שהניחו את הפסים.
הציונות הדתית עוצבה בידי שלוש טראומות היסטוריות. האירוע הסמלי הראשון היה נפילת גוש עציון. תנועת ההתיישבות הדתית הייתה אז קטנה וחלשה, וניסתה לחקות את הצלחתה של ההתיישבות החילונית העובדת. חורבן שלושת הקיבוצים הדתיים בגוש עציון המיט עליה מכה קשה. לציונות הדתית הראשונה היו הישגים שאסור לזלזל בהם. מנהיגיה הבטיחו את עצמאותו של החינוך הדתי הממלכתי, נאבקו למען הכשרות בצה"ל והובילו לחקיקת חוק השבות. ועדיין, השפעתם הייתה מצומצמת ושולית למדי. "הברית ההיסטורית" בין מפא"י למפד"ל הייתה ברית לא סימטרית בין אדון לשוליה.
הטראומה השנייה שעיצבה את הציונות הדתית הייתה מלחמת יום הכיפורים. בשנות החמישים והשישים החלו הסרוגים הצעירים להגיע לישיבת מרכז הרב, והתחברו לרב צבי יהודה ולהגותו של אביו, הראי"ה קוק. מלחמת ששת הימים חישלה את החיבור הזה, אך מלחמת יום הכיפורים הפכה אותו למנוע רב עוצמה. לנוכח הדכדוך שלאחר המלחמה, הניפו צעירים סרוגים את דגל ההתיישבות ביש"ע. ההתיישבות הזו היא השינוי הגדול היחיד שהצליחו אנשי הציונות הדתית לחולל בדרכה של מדינת ישראל. תוכנית המאה של הנשיא דונלד טראמפ, שמעודדת את ישראל להחיל את ריבונותה על יישובי יהודה ושומרון, היא החותמת הסופית להצלחה הכבירה של המפעל הזה.
אך בינתיים הגיעה הטראומה השלישית: ההתנתקות. הסכם אוסלו סטר להתיישבות בלחי, אבל ההתנתקות הפילה אותה לקרשים באיפּוֹן. ההתנתקות לא רק גירשה עשרת אלפים מתיישבים מבתיהם, אלא גם ערערה על ההיגיון המפא"יניקי היסודי של גוש אמונים, שכלל שלוש הנחות: בתים וכבישים קובעים עובדות בשטח; ההיסטוריה צועדת קדימה לטובתנו; והמדינה איתנו. התברר אז שההיסטוריה יכולה להתעקל לכיוונים אחרים, שבתים ניתנים להריסה בקלות, ושהמדינה יכולה לפנות נגדנו. חצי שנה לאחר ההתנתקות פונו באלימות גם מתיישבי עמונה. עודד בלילטי צילם שם תמונה שזכתה בפרס פוליצר. רואים בה נערה דתייה אחת, שעומדת איתנה כנגד עשרות שוטרים בבגדים שחורים המנסים להפיל אותה. בתמונה הזו אנחנו נמצאים בצד אחד, המדינה ומוסדותיה נמצאים בצד השני, והם מנסים לרמוס אותנו. יאיר לפיד כתב אז שלהתנתקות לא הייתה מטרה מדינית או ביטחונית, אלא מטרה אחרת לגמרי: ללמד את המתנחלים שיעור בצניעות. אנחנו למדנו, אבל לאו דווקא את השיעור שהוא רצה ללמד.
הציונות הדתית השלישית למדה שלא מספיק להידחף לקטר; חשוב הרבה יותר להניח את הפסים. כל עוד אנחנו פועלים לאור האקסיומות המפא"יניקיות, אנחנו עדיין משרתים את חזונותיהם של אחרים. דתיים לאומיים התחילו לחשוב מחדש על תפקידה של המדינה: האם באמת מנגנוני הממשלה צריכים לשלוט בכל פינה בכלכלה ובחברה? ראינו בהתנתקות שהמנגנונים הללו יכולים להרוס לא פחות ממה שהם יכולים לבנות, והתובנה הזו השפיעה על החשיבה גם בתחומים אחרים, כמו משפט וחינוך. למדנו גם שסלילת דרכים בעולם הרוח והתרבות חשובה יותר מסלילת כבישים מאספלט. בשביל כל אלו אנחנו צריכים לשתף פעולה עם כוחות אחרים בחברה הישראלית, למשל עם המחנה המסורתי הגדול.
הציונות הדתית הראשונה נספחה למחנה המוביל. הציונות הדתית השנייה התיימרה להנהיג אותו. הציונות הדתית השלישית יודעת שנכון לעכשיו היא באופוזיציה. לאו דווקא במישור הפוליטי, אלא במישור הערכי. כמו שבשנות התשעים כל מי שדיבר על ארץ ישראל היה ללעג ולקלס, כך מכסחים היום כל מי שמדבר על ערכי המשפחה ועל שמרנות תרבותית. צריך עמוד שדרה חזק כדי לעמוד על שלנו, באופן עדין ולא מעליב, ועם זאת נחוש ולא מתקפל.
מבחינה תרבותית, היינו רגילים לחיות כמעט כמו החילונים. הייתה לנו אותה תרבות פנאי כמו לחילונים, בתוספת בית הכנסת. זה עבד כל עוד חילונים בישראל בילו בערבי שירה וראו בטלוויזיה את "עמוד האש". זה לא עובד כאשר תרבות המיינסטרים הישראלית הופכת יותר ויותר מתירנית. אנחנו מעריכים ומוקירים את כולם, אבל נצטרך להתרגל לסלול בעצמנו את דרכנו.
ההצלחה הגדולה של הציונות הדתית השנייה, שהכניסה את יו"ש לקונצנזוס הישראלי והעולמי, הבליטה גם את מגבלותיה של הציונות הדתית הזו. בפני הציונות הדתית השלישית עומדים אתגרים חדשים, קשים יותר. ילדינו לא יוכלו להאשים אותנו אם לא ננצח במאבק הזה, אך הם יאשימו אותנו אם לא ניאבק בו.
