שנות התשעים, פעולת שבת בתנועת הנוער. המדריכים מניחים על הרצפה חבל ארוך, בקצה אחד שלו מוצבת דמות של חילוני ובקצה השני חרדי – ומבקשים מהחניכים להתמקם ולהכריע למי הם מרגישים קרובים יותר. הרוב בוחרים בין נקודת האמצע לחילוני – כי הוא ציוני, כי הוא מתגייס, כי הוא לובש ג'ינס כמונו. "אתם באמת מרגישים קרובים יותר לחילוני?" תוהים המדריכים, "ומה עם התורה שאנחנו חולקים יחד עם הציבור החרדי, זה לא משהו מספיק חשוב ומשותף?"
אם הפעולה הזאת הייתה נעשית היום, ייתכן שלא היה צורך בחרדי. אפשר היה להציב שם איזה הר־המורניק, וכנראה התוצאות היו דומות. והנה זה פלא, כאשר חבורת פרסומאים מציבה בראש הקמפיין שלה פחות או יותר את המסר הזה, המגזר מתקפד מזעם לנוכח הכתם הצהוב על הדגל. מבול של דתיים נזכרו פתאום שהיי, הם בעצם סבבה עם חרד"לים, ומה פתאום לקחת ציבור שלם ולסמן אותו ככה, ועוד לרמוז שהוא מפריע לציונות. "את הקול שלי איבדתם", הצהירו בנחרצות, וברגע אחד עשו סיבוב פרסה היישר לחיק המפלגה שלגביה התלבטו יום קודם. פתאום כבר לא אכפת להם מסמוטריץ' ומדינת ההלכה, גם לא מהרב פרץ וטיפולי ההמרה, כי עכשיו כולנו אחים. נשיקה, חיבוק, רכיבה זוגית על חד־קרן בדרך לאופק.
איזה מזל שבפייסבוק יש שורת חיפוש, ואפשר גם לגגל את המילה חרד"לים ולהיזכר איך דיברו עליהם ברשת לא מזמן, לפני שהקמפיין הזה השתלט על שערי המוספים הדתיים.
"הבית היהודי זו מפלגה יותר חרד"לית, אנחנו מחברים בין המיינסטרים של הציונות הדתית לבין הציבור המסורתי והחילוני" (נפתלי בנט)
"אם אנשים כמו ישיבת הר המור, החרד"לים והחרדים מתעצבנים, סימן שבנט פועל נכונה" (מתוך דיון בקבוצות רשת)
"בכל תחומי החיים, החרד"לים והדתיים הליברליים הם כבר מזמן קבוצות מקבילות. רק בפוליטיקה הם עוד רצו יחד" (עקיבא נוביק)
"יש היום שיח שמנגח את הציבור התורני. אני לא סובל את המילה 'חרד"לים', כי היא מילת גנאי שאומרת 'אתם זרים', 'אתם שייכים למגזר החרדי'. זה שיח בעייתי ויש לי בעיה איתו" (יוני שטבון)
אפשר להמשיך להזדעזע בזעם קדוש מול הקמפיינרים של מפלגת כחול לבן, ואפשר גם להיפרד שנייה מהווליום ולחשוב מה הקמפיין הזה אומר עלינו. אנשי כחול לבן אולי הגזימו עם המסר, אולי טעו כששרבבו את הדגל לכל הסיפור, אבל הדיבור המבדיל על הציבור החרד"לי לא התחיל משם. הם לא המציאו אותו יש מאין. זה התחיל מתוך המגזר הדתי ויושב על נקודה של אמת, גם אם היא קשה לשמיעה: יש פלגים נרחבים בציבור הדתי שחשים טינה ובוז אמיתיים כלפי הזרם החרד"לי. הם אולי לא רואים בו כתם שמלכלך את הדגל, אבל בהחלט סולדים מדרכו החינוכית ומוטרדים ממנה.
קל מאוד בדיעבד, כשהזרקור המביך מופנה כלפינו, לתפוס את עמדת הטהרן. אבל מה נאמר על הציבור החרד"לי במהלך השנים מתוך הצד הליברלי? בואו ניזכר רגע: החרד"לים האלה שמשתלטים על החמ"ד. החרד"לים האלה שמפרידים מגדרית. החרד"לים שבגללם אבות לא יכולים לבוא למסיבת סיום שנה של הבת שלהם. החרד"לים שעושים בושות למגזר הדתי. אני זוכרת שיחה אחת עם איש תרבות דתי, לא מהקיצוניים שבהם, שהודיע לי בהן צדק שאם הבת שלו תינשא לחרד"לי זה יצער אותו יותר מאשר אם יגלה שיש לה נטיות הפוכות.
יהיה זה בלתי הגון להטיח תוכחה בציבור בלי להכות גם על חטאיי שלי, אז הנה אני עושה זאת. בדצמבר 2011, בהיותי כתבת בתחילת דרכי, בחרנו להקדיש את שער גיליון מוצש לכתבה על הסכסוכים האידיאולוגיים בתוך המגזר הדתי. הצבנו בקבוק חרדל ענק בשער הגיליון, והכתבה שלי עסקה בהשתלטות החינוך החרד"לי על זרם הממ"ד. הדתיים הליברליים עפו על זה, אבל קוראים מהזרם התורני פנו אליי בתגובות זועמות וטענו שהכתבה לא הייתה מאוזנת. חשבתי שהם סתם קטנוניים, שקשה להם לשמוע ביקורת. השבוע חזרתי לקרוא את הכתבה הזאת וקצת התביישתי. הם צדקו. כתבתי מתוך אג'נדה. מתוך הפריזמה האישית שלי בשיח הפלגני ששרר בין שני המחנות באותה תקופה.
הקמפיין של כחול לבן בוטה, פרובוקטיבי, עולב בציבור שלם, אין חולק על זה. אבל ראוי שהזרם הדתי־ליברלי ישאל את עצמו מה גרם לקמפיינרים להיתפס דווקא לנקודה הזאת. אולי כי זה המסר ששודר כלפי חוץ. אולי כי לפעמים בתוך הוויכוח הנוקב בין שני הזרמים נחצו גבולות. מה ערכה של ההיעלבות בשם החרד"לים והסולידריות הפתאומית הזאת, אם היא לא מלווה גם באיזשהו חשבון נפש פנימי? לו החבל יונח שוב על הרצפה ואנשים יצטרכו להתמקם עליו, למי הם ירגישו יותר קרובים?
