ביום שלישי שעבר, יום הכרזת "עסקת המאה" של טראמפ ונתניהו, נשטף הימין הישראלי באופוריית סיפוח. המחשבה שעוד לפני הבחירות יוחל החוק הישראלי על יישובים רבים, הגביהה את הציפיות לשמיים. הציפייה הזאת לא נולדה מעצמה; היא הגיעה מסביבת ראש הממשלה. נתניהו עצמו הצהיר לפני שבועיים שבקרוב "נחיל את החוק הישראלי על כל ההתיישבות הישראלית", וביום הטקס בארה"ב צייץ עמית סגל, בוודאי בעקבות תדרוך מוסמך: "להבנתי ממשלת ישראל תאשר בישיבתה הקרובה את החלת הריבונות על בקעת הירדן, צפון ים המלח וכל 150 היישובים היהודיים ביו"ש".
אפילו יונתן אוריך, מקורב רשמי, חרג מדממת האלחוט שאימץ לאחרונה וצייץ שביום ראשון תספח הממשלה את כל היישובים. צייץ – ואז מחק. זה היה הסדק הראשון בחומת גבולות ישראל החדשים. אחרי הטקס כבר תודרכו כתבים שישיבת הממשלה לא תהיה ביום ראשון אלא בשלישי, בתואנה שיש עבודת מטה שצריך להשלים. זה היה תירוץ דחוק במיוחד. אם אכן החלת החוק ביום ראשון תואמה מראש עם האמריקנים, אבל אצלנו לא השלימו את עבודת המטה שדורשת בסך הכול עוד יומיים, מדובר במחדל שאפילו בסטנדרטים השלומיאליים של הממשל הישראלי הוא היסטורי.
ואז הגיע ג'ארד קושנר. חתנו של הנשיא הודיע בריאיון למחרת ההצהרה החגיגית שבכל הנוגע לסיפוח קרוב הוא "לא מאמין שזה יקרה", והסביר שהאמריקנים הציגו בתוכניתם "מפה קונספטואלית", אבל ייקח להם "שניים, שלושה או ארבעה חודשים" של עבודה עם ישראל – וגם עם הפלסטינים, אם ירצו – כדי להפוך אותה לקונקרטית. בין חודשיים לארבעה – זו הייתה דרכו להבהיר שהוא למעשה מחכה לממשלה הבאה. למחרת הוא כבר אמר במפורש: "התקווה היא שיחכו עד אחרי הבחירות", ולשאלה אם הממשל האמריקני יתמוך בישראל אם תספח בכל זאת, ענה: "לא. מה שהממשל עושה הוא להסכים עם הישראלים על הקמה של צוותים טכניים… אנחנו צריכים שתהיה ממשלה ישראלית כדי להתקדם".
בהלת הסיפוח, אם כן, הייתה חלק מלוח הזמנים הפוליטי הישראלי, אבל סבלה מקצר כואב בתיאום עם לוח הזמנים האמריקני. התדרוכים, ההצהרות ומחולות "הורה היאחזות" חילקו את עור הדוב של יהודה ושומרון עוד לפני שהצייד האמריקני קם בכלל מהמיטה. זה היה מפגן נמהר מהסוג שנתניהו משכיל בדרך כלל להישמר ממנו בזירה הבינלאומית. לא לחינם ירדה הלשכה לבונקר, ולולא נגיף הקורונה שגרם לה להציץ לרגע החוצה, אפשר היה לתהות אם המשלחת שבה בכלל מארה"ב.
יש לקוות שנתניהו יצליח לקבל אישור להחלה מצומצמת כלשהי של החוק הישראלי עוד לפני הבחירות, אבל כישלון התיאום עם האמריקנים מהדהד בכמה חזיתות. ראשית, לעומת הציפיות שנוצרו, החלת חוק דלילה תיראה בימין כפרס ניחומים אמריקני, קרי יותר כהפגנת חולשה מאשר עוצמה. שנית, נתניהו רצה להיראות כחברו הטוב של טראמפ, מי שמצליח לקבל ממנו מה שאף אחד אחר לא יקבל. אבל כשל ההתנהלות אילץ את הממשל האמריקני להצהיר שהוא מעדיף לעבוד על הסוגיה עם הממשלה שתקום בישראל אחרי הבחירות, דהיינו, גם במקרה שנתניהו יפסיד. שלישית, מכיוון שהחלת החוק איננה חלק מ"עסקת המאה", אם הימין יפסיד בבחירות, היא תידחה למספר שנים לא ידוע – בניגוד להקפאה החלקית של היישובים בשנים הקרובות, שאותה ישראל כבר הבטיחה.
דרושים: אנשי מקצוע
מה עומד מאחורי כשל התיאום והבטחות השווא? הגרסה הרווחת מצביעה על ההבדל בין התבטאויותיו של השגריר פרידמן לאמירותיו של היועץ קושנר. אבל זה הסבר לא משכנע, מפני שברור שבצד האמריקני יש כתובת אחת, אחראי אחד, למהלכי הממשל: ג'ארד קושנר. שגרירים הם שליחים, הם לא קובעים שום מהלך, וממילא הקשר שלהם למה שקורה בוושינגטון מוגבל. בממשל הישראלי אמורים לדעת זאת היטב.
הזרקור עובר, אם כן, לצד הישראלי. כדי להבין מה קרה צריך לשאול: מי האחראי למגעים עם האמריקנים? מי הצוות הישראלי שנושא ונותן, מתאם מסרים ומהלכים, ומונע מתקלות כאלה להתרחש? התשובה היא שאין כזה. לנתניהו חסרים היום אנשי מקצוע רבים.
בתקופתי כראש מטה ההסברה עבדו בשביל ראש הממשלה היועץ המדיני ד"ר יונתן שכטר, בעל רקע והבנה מצוינת בארה"ב; השליח המדיני עו"ד יצחק מולכו, אדם מנוסה, זהיר וחריף; מנכ"ל משרד החוץ היה ד"ר דורי גולד, שעלה מארה"ב והיה שגריר ישראל באו"ם ומומחה לממשל; גם אלי גרונר, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עלה מארה"ב, עבד בשגרירות בוושינגטון והבין היטב בנבכי הממשל האמריקני.
לכל אדם יש תחליף, אבל צריך למצוא אותו. הבכירים דלעיל פרשו, אך במקרה הטוב הוחלפו באנשים ללא רקע רלוונטי, ובמקרה הרע כיסאותיהם נותרו ריקים. היחיד שנותר הוא השגריר בארה"ב רון דרמר, וההחלפה המקצועית היחידה שנעשתה הייתה במועצה לביטחון לאומי, של תא"ל במיל' יעקב נגל במאיר בן־שבת.
בשל בדידותו המזהרת נתניהו עושה היום את העבודה החשובה לבדו, ואין מי שימלא כהלכה את הפונקציות ההכרחיות והמהותיות שנלוות למהלכים מדיניים. אין ספק שנתניהו הוא מנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, אבל כל מנהיג חייב סביבו צוות איכותי של אנשי אמון מוכשרים שיטרחו על עבודת המטה הקשה והפרטנית, ויעזרו לו להשיג תוצאות מיטביות, ולא פחות חשוב – להימנע משגיאות גדולות.
דוגמה לשגיאה מצערת נוספת היא ההצעה למסור את המשולש לרשות הפלסטינית, שמופיעה בתוכנית טראמפ כאפשרות ממשית – ושהאמריקנים מספרים שהוכנסה לבקשת ישראל. לא רק שהרעיון הזה בעייתי מבחינה ציונית, ביטחונית, פוליטית, משפטית, דמוקרטית ומוסרית, גם אין לו שום היתכנות מעשית. מדובר במוקש רב־עוצמה שאנו טומנים לעצמנו, שיוציא את שכרנו בהפסד גדול. צוות אחראי ואיכותי היה מונע את הטעות המיותרת הזאת.
האתגר מול האמריקנים, כולל ממשל טראמפ, הוא עצום. הממשל הנוכחי אוהב את ישראל, אבל כמו קודמיו יש לו התבוננות רחבה על המזרח התיכון. על כל פגישה עם נתניהו הוא נפגש עם עשרות מנהיגים ערבים, ומול כל אינטרס ישראלי הוא מוצף בעשרות פניות אזוריות אחרות. לכן נדרשות מצידנו קפדנות וזהירות מרביות, גם בעבודה עם ממשל טראמפ. אם נחמיץ את ההזדמנויות ההיסטוריות שהזמן הזה מעמיד לפנינו בשל ניהול לקוי ומטה חסר, זו תהיה בכייה לדורות.
