בשבוע שעבר, אחרי שפורסם הריאיון שערכתי עם נעאה אנסבכר, אימה של אורי ז"ל, כתב לי ח"כ אחד, קורא אדוק שלי מתברר, שלדעתו "לא טוב שאני מטיילת עמוק מדי בשכול, יש מספיק עיתונאים שיעשו את זה בלי שיצטרכו לבקר בכאב של עצמם". בהן צדקי, אני מעתיקה את המילים האלה לפה, והעיניים שלי מתלחלחות. כתבתי לו שהוא צודק, הוא ביקש שאשמור נפשי ואני אמרתי שאשמור. אבל באמת הייתי צריכה לכתוב לו שאני לא יכולה שלא לחטט בפצע הזה. שהוא כואב לי מאוד. שאני מרגישה אותו מאוד. שאין לי ברירה אלא לכתוב מתוכו ולחיות מתוכו ולחפש פתרונות מתוכו. ואולי אני אשתגע, אבל נו, אתם מכירים את הדברים הטובים שאפשר לומר על משוגעים. אולי רק ככה. וכי אילו ברירות כבר יש לנו פה? איך שלא נסתכל על זה, נורמלים כבר לא נהיה.
*
עבור רבים מבני דורי, תמונת הלינץ' ברמאללה – הידיים המגואלות בדם, ההמון הסוער החוגג על הדם פשוטו כמשמעו – היא תמונת ה"אין פרטנר לשלום". אדום על גבי אדום, המון על גבי המון. בסוף שנת 2020 ימלאו עשרים שנה לצילום הזה, והנה השבוע אני ברמאללה, במסגרת פעילות של 'יוזמת ז'נבה'. זו הפעם השנייה שלי בעיר, והפעם הראשונה באופן חוקי. "לא רציתי לבוא", התוודה שכני לספסל האוטובוס. "למה ככה?" שאלתי. "נו, בגלל התמונה".
לג'יבריל רג'וב הצגתי שאלות קשות על פגיעה בחפים מפשע והאדרת השהידים. סיפרתי שגם משפחתי היא קורבן לטרור. התשובה שלו לא הייתה מספיק טובה
רוב עמיתיי לקבוצה שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, וכשאני אומרת רוב, אני מתכוונת לכך שאני היחידה שעליתי במחסום חיזמה ולא יצאתי איתם מתל־אביב. חלקם אפילו שיבחו אותי בקריצה על האומץ להיות לידם. וכך, מעטה מול רבים, ימנית (ימנית בלאי, אבל ששש! אל תגלו להם) מול שמאלנים, בשיחה עם ג'יבריל רג'וב הצגתי לו שאלות קשות. על פגיעה בחפים מפשע, על האדרת השהידים ועל חלוקת סוכריות לקינוח הדם. סיפרתי לו שגם המשפחה שלי היא קורבן לטרור. התשובה שלו לא הייתה מספיק טובה לטעמי ("אנחנו מתנגדים למלחמה, אבל במלחמה יהיו קורבנות לפעמים"), אבל אחד המארגנים ניגש אליי ואמר: "תודה שהעלית את זה. אי־אפשר לדבר גבוהה גבוהה, אי־אפשר לעשות שלום בלי לעבור בתהומות של הכאב והסבל" (ואני הרי מטיילת־סבל סדרתית, מדריכת תיירים לעבר הרי השכול, הטובה ביותר בהרי יהודה, הזמינו עוד היום, לא תתאכזבו).
*
בארוחת הצהריים פגשתי את האדי חסן, בחור כבן 32 מאבו־דיס. הוא סיפר לי שישב שנתיים בכלא מפני שיידה אבנים באינתיפאדה השנייה. הוא סיפר לי שכל בני כיתתו ישבו בכלא. הוא סיפר לי נתון בלתי ניתן לעיכול: בזמן האינתיפאדה השנייה, 60 אחוז מהנערים הפלסטינים שהיו בני 15־19 ישבו בכלא. הוא היה נשוי אבל לאשתו לא ניתן אישור לגור בארץ, אז היא וילדיהם באירופה. והוא פה. באופן טבעי הייתי חושבת שהאדי אמור היה להמשיך להיות טרוריסט. היינו אמורים להמשיך לשנוא. אבל הנה הוא יושב לצידי ואנחנו אוכלים ארוחת צהריים, כאילו אין שום אפשרות אחרת. לאכול דג ואורז וירקות. לבלוע, בתאל, לא לשכוח לבלוע, ולנשום.
*
המחבלים שלנו הם עבורם "לוחמי חופש". צה"ל שלנו – שבו משרתים וישרתו גם ילדיהם של חבריי השמאלנים לקבוצה – הוא האויב הגדול שלהם, הסמל האולטימטיבי לכיבוש.
וכאן, במפגש הזה, מבקשים להסביר שאין בסיפור הזה רעים וטובים כמו שאנחנו רגילים לחשוב. האמנם?
ותוך כדי כתיבת השורות הבנתי למה בישראלית מדוברת שמאלנים = בוגדים. שמאלנים מחוררים את הסיפור, ואנחנו לא אוהבים אנשים שמחוררים לנו את הסיפור. תהיה עם האנשים שלך, תספר את הסיפור שלהם, תכאב רק את הכאב שלהם. ואיפה את, הלו? את צריכה לזכור את מי את מסבירה ואת מי את מצדיקה ולסיפור של מי את עושה יחסי ציבור. אנחנו הטובים, הם הרעים. אבל מבחינת מחוררי הסיפורים, משביתי השמחות, אי אפשר לחלק את הסיפור הזה לרעים וטובים.
*
אז בואו נספר את הסיפור שלנו. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל לפני כמה חודשים החלטה תקדימית בתיקים שנידונים במשך עשרים שנה ועוסקים בקורבנות טרור מימי האינתיפאדה השנייה. בפסק הדין שנתן סגן נשיא בית המשפט, השופט משה דרורי, טרם פרישתו, נקבע כי הרשות הפלסטינית אחראית ל־17 מקרים של פיגועי טרור באותן שנים, פיגועים שבוצעו לא רק באופן ישיר על ידי עובדיה ופעיליה, אלא גם על ידי ארגוני הטרור אש״ף, חמאס והג׳יהאד האסלאמי.
בין התיקים שנידונו בהובלת ארגון 'שורת הדין' ועורכת הדין ניצנה דרשן־לייטנר, נגד הרשות הפלסטינית, אש"ף ונתבעים נוספים: הטבח במשפחת גביש באלון־מורה בפסח 2002, רצח בני הזוג דיקשטיין ובנם הקטן במארב ירי בדרום הר חברון ועוד. בראשם עמד התיק שהגישה משפחתו של חייל המילואים ואדים נורז'יץ, שנרצח באכזריות בלינץ' ברמאללה (והנה הצילום חוזר), ליבת הדיון המשפטי עסקה בשאלת אחריותה של הרשות הפלסטינית לפיגועים שהתרחשו באינתיפאדה, ובסופו מצא בית המשפט כי הייתה לה אחריות ישירה לאותם מקרי טרור קשים. וגם היום, עדיין, הרשות הפלסטינית מעבירה משכורות חודשיות קבועות למשפחות השהידים. אנחנו לא יכולים שלא לקרוא לזה תמיכה בטרור.
*
אז מה עושים עם זה? אני יושבת עם האדי, שיידה אבנים באינתיפאדה השנייה, ואת קול דמי אחיי שזועק אלי מהאדמה אני שומעת, אני הרי מכירה אישית את בני משפחותיהם של הנרצחים מהפסקה הקודמת. לאן זה יכול ללכת? אין לי תשובה טובה מספיק, אני רק יודעת שאין מנוס מלגעת בפצע הזה עד זוב נפש, ואני יודעת שאני אתן ללב שלי להתמלא בכאב, ושאני אצא מאזורי הנוחות שלי, ושהפירורים שאני זורקת כדי למצוא את הדרך חזרה לא תמיד יעזרו לי, כי לפעמים גם האמונות שעליהן גדלתי, ואפילו הדרך עצמה – מתפוררות.
