בבחירות המקדימות למפלגה הדמוקרטית שהתקיימו השבוע במדינת אייווה תועד והועלה לרשת דו־שיח מרתק בין שתי נשים שבאו לקלפי. שתיהן הצביעו לפיט בוטיג'ג', הכוכב העולה של המפלגה, ואחת מהן גילתה לאחר ההצבעה שהוא חד־מיני מוצהר. "את אומרת שיש לו בן זוג?", שאלה בתמיהה את חברתה, שענתה לה: "כן". "את צוחקת עליי?"; "לא, הוא נשוי לבן זוגו"; "אוקיי, אז אני לא רוצה מישהו כזה בבית הלבן. אני יכולה לשנות את ההצבעה שלי?"; "אני לא יודעת, כבר חתמת"; "אבל לא ידעתי את הפרט הזה"; "כל הנקודה היא שהוא בן־אדם כמוני וכמוך, והעובדה הזאת לא צריכה לשנות"; "טוב, היה עדיף לוּ היה קורא את התנ"ך"; "הוא קורא, והוא אומר שאלוהים לא בוחר מפלגה בגלל…"; "אז למה כתוב בתנ"ך שגבר צריך להתחתן עם אישה?"
בארה"ב של 2020, דו־שיח מכבד כזה עדיין אפשרי. מישהו חושב שמעבר על איסור תנ"כי פוסל אותך מלהיות נשיא, מישהו אחר חושב שלא, והכול בסדר. בישראל של 2020, דו־שיח כזה כבר לא יכול להתקיים. כי ברגע שמישהו מעז להוציא מפיו מילה אחת שאינה מתיישרת לחלוטין עם הקו הפרו־להט"בי השולט בתקשורת, הוא נרמס מיד תחת גדודים מאורגנים של זעם קדוש וחרון מתפרץ.
הרב רפי פרץ הוא אחת הדוגמאות האחרונות לכך. שר החינוך נשאל בריאיון לפני כחודש כיצד היה מגיב לו לאחד מילדיו הייתה נטייה מינית שונה. תשובתו הייתה: "ברוך השם הילדים שלי גדלו בצורה טבעית ובריאה. הם בונים את הבתים שלהם מתוך ערכים יהודיים. אני לא מעסיק את הראש שלי במה היה אם". שימו לב: הוא לא התחיל לצטט פסקי הלכה שמתארים מה יקרה למי שעובר על חוקי התורה. הוא אפילו לא אמר שהתופעה פסולה ושצריך להילחם בה באמצעות, נניח, טיפולי המרה; הוא רק השיב על דרך החיוב, וסיים בכך שהוא לא עוסק בנושא הזה.
לדעתי האישית גם ההתבטאות הזו הייתה מיותרת. הרב פרץ יודע שמחפשים אותו בנושא הזה, והוא היה צריך להתעקש שלא ליפול למלכודת שטמנו לו. אבל ניחא, אמר מה שאמר. האם זה הצדיק התנפלות כוללת שנמשכת ימים ארוכים? ישראלי שרואה את המתרחש ומעדיף גם הוא שילדיו לא יהיו חד־מיניים, כי הדבר אסור על פי המסורת, יחשוב עשרים פעם אם לפצות פה בציבור בנושא. ובצדק. זה מפחיד. וזה בדיוק מה שמעוניינים בו האנשים המארגנים את ההתנפלויות בכל פעם מחדש.
אז נגד מגזר הלהט"ב אסור לומר מילה אחת בלי שיבולע לך. את זה הבנו. אבל איכשהו, יש מגזר אחר באוכלוסייה שדווקא אפשר להגיד עליו הכול, וכלום לא יקרה. הציונות הדתית, כמובן. קחו רק את מה שקרה השבוע: בתוכניתו "גב האומה" בערוץ 13, הקומיקאי (אם לתזמן מכונת צחוקים מוקלטים אחרי כל משפט שלך מעלה אותך לדרגת קומיקאי) ליאור שליין נשא מונולוג שעסק בסדרת ציוצי טוויטר של העיתונאים אראל סג"ל, שמעון ריקלין וינון מגל. בציוצים הללו הם מצולמים שרים יחד שיר לשבת. זה הכול. שליין לקח את זה רחוק, כי הוא יכול: "הימין המתנחלי הדתי, בהתחלה הם עשו את זה דרך הצבא. בשנים האחרונות הם השתלטו על התקשורת. בצבא הציונות הדתית ממררת את החיים של החיילות, את התקשורת הם הרסו לגמרי, צריך לעצור את הפלישה שלהם לתחום המוזיקה לפני שיהיה מאוחר מדי. כי ככה זה מתחיל – קודם הם גדלים במגזר, כשיש הרבה לייקים ושיתופים גם הציבור המסורתי מתעניין, ובסוף גם החילונים באים. אבל אנחנו נטרפד את זה כשזה קטן".
כהרגלו, חלק מהדברים נאמרים ברצינות וחלק כאילו בצחוק. אבל הטרמינולוגיה אלימה לאורך כל הדרך: השתלטו, ממררים, הרסו, לעצור את הפלישה, נטרפד – הכול הולך. דמיינו שמאית מזה הייתה נאמרת על מגזר אחר בישראל. השמיים היו נופלים, ובצדק.
הלאה. יום לאחר מכן מופיעה קריקטורה בעיתון הארץ. חיית טרף מפחידה נראית שם, "הבייס" שמה, ועל ראשה כיפה סרוגה. המסר ברור: בסיס המצביעים הימני־מתנחלי רעב, אינו יודע שובע, ותכף יטרוף את כולנו. זהבה גלאון, ראשת מרצ לשעבר, מצייצת מחדש את איור הפיגולים הזה ומוסיפה – "מושלם". למחרת מוטמע הדימוי שוב, כשהכותרת הניתנת לטור ביקורת טלוויזיה באותו עיתון היא "ריקלין הוא חיית טרף".
ויכוח פוליטי הוא לגיטימי. אפילו כזה שמעורבים בו רגשות ומילים לא מהוגנות. אבל מה שלא יכול להיות הוא חוסר סימטריה פסיכי בין התגובה התקשורתית הרועמת לדברים שנאמרים נגד מגזר אחד באוכלוסייה, בצד הדממה והאדישות שבהן מתקבלים דברים איומים ונוראים שנאמרים נגד מגזר אחר. הימין הדתי אולי הצליח להשתלב יפה בתחומי החיים בישראל, גם בתקשורת המצב היום טוב הרבה יותר מפעם, אבל הוא רחוק מאוד מלהתחיל ללמוד כיצד להקים רשת הגנה תקשורתית וציבורית שתצופף שורות ברגעי האמת, שלא תניח לאנשים כמו ליאור שליין או כותבי טורים בהארץ לומר ולכתוב מה שבא להם בלי תגובה הולמת. המציאות הזאת, שמשדרת גם לציבור צרכני התקשורת שכנראה לא ממש אכפת לנו – או גרוע יותר, שאולי אנחנו אפילו קצת מסכימים עם הביקורת האלימה שמוטחת בנו, כי אחרת היינו עושים משהו – לא מצביעה על חוסן או ביטחון עצמי אלא על רפיסות, כניעות ונמיכות קומה. הגיע הזמן שנגיב, נגיב בעוצמה. יש לנו מה ללמוד מאנשי הלהט"ב בתקשורת. אפילו הרבה.
